כשאבי נשר היה בשיא הראשון של הקריירה שלו, בסוף שנות ה-70, הוא עשה סרטים על הדור שלו. "הלהקה" ו"דיזנגוף 99", שני הלהיטים הגדולים שלו, הציגו את עולמם של צעירים בני גילו פחות או יותר, ולכן הם שיקפו איזושהי אותנטיות, וגם סצנות הסקס בהם - אפילו זו הבוטה מדיזנגוף 99 - לא נראו כל-כך נצלניות.
השיא הנוכחי בקריירה של נשר הוא כבר סיפור אחר לגמרי. בכל שלושת סרטיו האחרונים - "סוף העולם שמאלה", "הסודות" ועכשיו גם "פעם הייתי" (המבוסס על סיפור של אמיר גוטפרוינד) - בוחר נשר לחקור את מיניותן של נערות, ולשבץ סצנות עירום חלקי וסקס חלקי שמעוררות אי נוחות.
הפעם האובייקט היא פצצת מין בת 16 (נטע פורת) שמשתכשכת נטולת חזייה במזרקה כדי להדגים את היותה פמיניסטית וגם, מה שנקרא - "פרי ספיריט" של הסיסקטיז. מה הפמיניזם הגדול בלקפוץ למזרקה בלי חזייה? לא ברור. זהו סוג החזון הפמיניסטי שמתקיים רק במוחם של גברים להוטים ומקשישים. וזה בלי להזכיר את סצנת ההתפשטות המיותרת לחלוטין שמגיעה מאוחר יותר.
בת ה-16 היא מושא אהבתו של גיבור "פעם הייתי", אריק בורשטיין (תובל שפיר). בקיץ של 1968 מתוודע אריק לצד האחר של עירו, חיפה. אריק מתחיל לעבוד בעיר התחתית אצל השדכן יענקל'ה ברייד (אדיר מילר), חבר ילדות של אביו מרומניה, ודרך ברייד הוא מכיר את קלרה (מאיה דגן) שמנהלת מועדון הימורים בדירתה, ומגלה את בית הקולנוע בעיר התחתית שמנוהל על-ידי משפחת גמדים, בראשם סילביה (בת אל פאפורה).
כל גיבורי העיר התחתית שאליהם אנחנו מתוודעים, הם ניצולי שואה שסוחבים טראומות וסודות, ומנסים לשרוד בשולי החברה והעיר. זהו עולם חדש לאריק, שאביו ניצול השואה לא מדבר על הנושא בבית בפני אמו הצברית.
אם צריך לסכם את הסרט במילה אחת אפשר לומר שהוא מזגזג. יש בו רגעים חזקים - בעיקר בקטעים שבהם אדיר מילר מסביר על דרכיה המוזרות של האהבה, גם אם ההופעה שלו לעתים נשענת על שטיק קומי - ולעומתם יש בו רגעים פתטיים של מונולוגים מתמשכים שלוחצים על בלוטות הרגש ומייצרים בעיקר מבוכה.
ברגעים האלה, "פעם הייתי" מזכיר את הקולנוע הישראלי של פעם, שבו השחקנים היו מדקלמים טקסט כמו במין תיאטרון מצולם, והסצנה כולה נראתה מזויפת. האם זו קריצה מודעת לעבר? כנראה שאם הקריצה הזו הייתה מבוצעת כראוי, היה קל להבין אם מדובר במודעות או ברשלנות.
קריצה לבורקס. "פעם הייתי"
מצד אחד ברור שמאחורי הסרט הזה ניצב במאי שיודע לספר סיפור ולשמור על רמה של עניין לאורך העלילה, ומצד שני אי אפשר להשתחרר מהתחושה שאותו במאי לא נותן מספיק קרדיט לקהל שלו, ולא יודע מתי להרפות. וכאמור, הוא גם לא מצליח להימנע מאלמנטים של נצלנות. כך, למרות שמבחינת העלילה הסרט ברובו הוא מאופק יחסית (ועל זה צריך להודות כנראה לגוטפרוינד), אי אפשר להשתחרר מתחושת הלחץ התמידי שמופעל על הצופה. לוחצים כדי שהוא יצחק, לוחצים כדי שהוא יבכה, לוחצים כדי שיידלק.
חיפה כפי שהיא משתקפת בסרט היא עיר מכוערת באופן כללי, ובשחזור התקופתי המוצלח - מכוערת במיוחד. כמו "בסוף העולם שמאלה" שלא נסחף עם הנוף המדברי המרהיב אלא בחר להדגיש את היותו של המקום חור צרוב שמש ושכוח אל, גם כאן יש הדגשה של חוסר האסתטיקה, ההזנחה, הצפיפות, ומעל לכל של האור הלבן ששוטף והופך הכול לדהוי. האם זו הדגשה מכוונת? עוד קריצה לבורקס? שוב, לא ברור, ושוב, זאת אחת הבעיות של הסרט, שקשה לומר מה בו נעשה מתוך כוונת מכוון ומה בו הוא פשוט כשל קולנועי.
בשורה התחתונה, "פעם הייתי" נע בין דרמת התבגרות אה-לה אסקימו לימון, למלודרמה אובר סנטימנטלית נוסח סינמה פרדיסו. בין קומדיית פולקלור אקסצנטרית על גבול קוסטריצה לבורקס. התוצאה היא אמנם יצירה נגישה וקומוניקטיבית, אבל על רקע ההתקדמות האדירה שעשה הקולנוע הישראלי בעשור האחרון זה פשוט לא מספיק, ומה שנותר הוא סרט שנופל בין הכיסאות, כשהניסיון שלו לייצר רגעים משמעותיים חושף את המלאכותיות שבו.
"פעם הייתי": ישראל 2010. במאי: אבי נשר. שחקנים: תובל שפיר, אדיר מילר, מאיה דגן, בת אל פאפורה, נטע פורת, דרור קרן
רוצו לראות גם את:
צעצוע של סיפור 3
אולי זה לא הסרט הכי חדשני של פיקסאר, שכבר התרגלנו שכל סרט חדש שלהם הוא מיני-מהפכה. אבל צעצוע של סיפור 3 הוא סרט מעולה ממש. מצחיק, מרגש, מותח ומפתיע לכל הגילאים ובכל הממדים.
הימנעו מ:
"סיוט ברחוב אלם"
רוצו לסיוט ברחוב אלם המקורי של ווס קרייבן, והעמידו פנים שהרימייק לא קרה מעולם. אם כולנו נרצה מספיק חזק שהסרט הזה יתגלה כסתם חלום רע, אולי זה יקרה.