1. יוהאן קרוייף טען לפני כמה שנים שהוא זכה במונדיאל. עובדתית, הוא כמובן דיבר שטויות. הוא לא זכה בתואר הזה, לא כשחקן ולא כמאמן. "אבל אף אחד בכלל לא זוכר שגרמניה ניצחה בגמר ב-1974. כולם זוכרים רק אותנו ואת הטוטאל פוטבול ששיחקנו, וזה כמו ניצחון", אמר ההולנדי.
לפי הלוגיקה הקרוייפית, אף נבחרת לא זכתה אתמול (א') במונדיאל. מהזכייה של ספרד יזכרו רק את השורה התחתונה, כי הכדורגל שלה ממש לא היה טוטאל. שמונה שערים היא כבשה בטורניר שלם שנמשך שבעה משחקים - התפוקה ההתקפית הכי עלובה לאלופת עולם בכל ההיסטוריה של המונדיאלים.
לאן נעלמה אלופת אירופה האדירה של 2008, זאת שכבשה 12 שערים ב-6 משחקים והדהימה את עולם הכדורגל עם משחק המסירות השוטף שלה? האמת, היא לא הלכה לשום מקום. גם בטורניר הזה ראינו טיקי-טאקה כמיטב המסורת. רק שמאז היורו האחרון, היה לנבחרות בעולם מספיק זמן כדי ללמוד איך להתגונן מול טיקי-טאקה בצורה אפקטיבית. כי במונחי כדורגל, שנתיים זו תקופה ארוכה. מספיק ארוכה כדי לבצע את ההתאמות הטקטיות הדרושות לנטרול המכונה הספרדית.
2. הפרקטיקה מאחורי הנטרול של ספרד לא פשוטה לביצוע, אבל קלה להבנה: המשחק של ספרד מתבסס על מסירות בין שחקנים שנמצאים במרחקים קטנים אחד מהשני. מכיוון שספרד משחקת ללא ווינגרים קלאסיים (וגם אתמול בגמר לא עשתה את זה, לפחות עד שחזוס נאבאס נכנס למשחק), מה שנשאר זה לצופף באמצע (רצוי עם 10 שחקנים) את 30 המטרים שלפני השער שלך, כדי לתסכל את החבורה הספרדית.
השיטה של נבחרת ספרד הומצאה, כידוע, בברצלונה. ב-2009, כשבארסה זכתה בטרבל, השיטה הובאה לכדי שלמות. בעונה החולפת היו כבר מי שהצליחו לנטרל אותה בצורה גורפת. אינטר של ז'וזה מוריניו, שבאופן סמלי זכתה גם היא בטרבל משלה, היא הדוגמא הכי בולטת. ואז הגיע המונדיאל, ולפרקים גדולים היה נדמה שאפילו הונדורס וצ'ילה הבינו את העיקרון.
"יסודות הכדורגל נמצאים בספרד. יש לנו את השיטה ויש לנו את המנטאליות, אז אם נמשיך ככה, יגיעו עוד הרבה דברים גדולים", אמר אתמול הקשר צ'אבי אלונסו אחרי המשחק. אבל יכול להיות שאלונסו מחמיץ את הנקודה: בסופו של דבר ספרד זכתה אתמול במונדיאל בזכות שיטה מצוינת, שהאפקטיביות שלה נמצאת בעיצומו של תהליך נסיגה. צריך לחכות לטורניר הבא ולראות אם מה שעבד ב-2008 ו-2010 עדיין לא פג תוקף.
3. כשניגשים לסכם את המונדיאל הזה, הכי קל לדבר על נפילתם של הכוכבים הגדולים. וויין רוני נראה על המגרש כמו חוליגן שיכור שאיבד את הדרך לפאב. קאקה נתן תצוגה חיוורת ועצבנית, המשך ישיר לעונה הבינונית להחריד שלו בריאל מדריד. שלא לדבר על "שני השחקנים הטובים בעולם", כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי. במונדיאל הם אפילו לא הצליחו להיות השחקנים הכי טובים בתוך הנבחרות המוגבלות שלהם.
אבל הדיון סביב נפילת הכוכבים הוא מוטעה. הארבעה שהוזכרו כאן הם ללא ספק השחקנים הכי מוכשרים שיש בכדורגל, כל אחד בתחומו. מסי הכי טכני. רונאלדו הכי מהיר. קאקה הכי חכם. רוני הכי חזק. אלא שאף אחד מהם הוא לא צ'אבי הרננדז, שהוא כיום השחקן הטוב בעולם בפער די גדול.
קשר ה-50/50 הקטאלוני הוא כבר כמה שנים הבוס הבלתי מעורער של ברצלונה ונבחרת ספרד. הוא מנהל העבודה, שהופך את 9 השחקנים שלצדו להרבה יותר טובים. הוא לא כובש בצרורות כמו מסי, אבל בלעדיו כל הקסם של הטיקי-טאקה לא היה עובד. וסביר שגם מסי היה כובש הרבה פחות.
היכולת של צ'אבי הגיעה לידי ביטוי במלוא עוצמתה גם בטורניר הנוכחי. 669 מסירות הוא חילק, יותר מכל שחקן אחר במונדיאל, ו-81% מהן הגיעו ליעדן. אחריו במקום השני, בפער עצום - בסטיאן שוויינשטייגר הגרמני (565 מסירות, 76% מדויקות).
צ'אבי מנהל את המשחק לא רק בגלל שחבריו נותנים לו את המפתחות לכך. אלא בעיקר כי כמנהיג טבעי, הוא נחוש לעשות את זה. כמו שאומרים בשפת השכונה: הוא "בא לקבל" את הכדור. ההתרוצצות האינסופית הזאת הפכה אותו לשחקן שרץ הכי הרבה במונדיאל 2010, עם 80.2 ק"מ בסך הכל.
התשובה לשאלה למה ברצלונה מחזרת בקיץ הזה בכזאת נחישות אחרי ססק פברגאס, קשורה גם היא לצ'אבי. הילד כבר בן 30, וקשה לראות אותו סוחב עוד הרבה שנים. פברגאס, מצד שני, רק בן 23. ובדיוק כמו צ'אבי, הוא קטאלוני שלמד את יסודות המשחק אותו מעריצה ברצלונה כבר במחלקת הנוער של המועדון. כמו צ'אבי, הוא משלב בין כושר גופני, כושר מנהיגות ויכולות מסירה נדירות.
אם יש סיכוי כלשהו לספרד להמשיך להיות אימפריה בכדורגל העולמי גם בטורנירים הבאים, הוא נמצא ברגליים של ססק.