אחד השיאים העולמיים בהתנצחויות בין הרשות השופטת לממשלה נרשם ככל הנראה בפרשת עסקת הטיעון של נשיא המדינה לשעבר משה קצב. לאו דווקא בעובדה שהעתירה נגד העסקה נדחתה על-ידי בג"ץ ברוב דחוק של 3 נגד 2, כמו בדברי התוכחה שהחליט השופט אדמונד לוי, אחד משני שופטי המיעוט בפרשה, לכלול בתוך פסק הדין עצמו.
לוי ירה לכל הכיוונים - הוא קבל על הסיקור התקשורתי הרב של הפרשה, על ההדלפות, הנאומים והראיונות בשידור חי, אך בעיקר כיוון את זעמו כלפי שר המשפטים באותה עת, פרופ' דניאל פרידמן.
זמן לא רב קודם לכן, בעוד שופטי בג"ץ יושבים על מדוכת הסדר הטיעון עם קצב, פירסם פרידמן את יוזמתו לצמצם את השפיטות בבג"ץ, כך שהשופטים לא יוכלו לדון בעתירות העוסקות בנושאים כלכליים, ביטחוניים או בהחלטות התביעה הכללית.
לוי פירש זאת כהצמדת אקדח לרקתם של השופטים היושבים בדין. "זהו איום גס שמערכת המשפט טרם ידעה כמותו ושנועד, ככל הנראה, להשפיע על פסיקותיה", כתב לוי. "התנהלות זו הינה מתכון בדוק לפגיעה אנושה בדמוקרטיה, לסאוב השלטון ולשחיתות נמשכת".
אין כמו פרץ דברי התוכחה של אדמונד לוי בפרשת קצב כדי להדגים ולאפיין את אופיו השיפוטי של השופט הצבעוני ביותר בערכאת השיפוט הבכירה. אם יש משהו שלוי הצליח להוכיח מעבר לכל ספק ב-10 שנותיו בעליון, זו העובדה שהוא איננו ירא מאיש, גם לא מדעת הקהל. שופט עצמאי, שאיננו מפחד מכתיבת דעות-מיעוט - לפעמים נראה כי הוא אפילו שש להימצא בעבר השני של המתרס השיפוטי, כנגד עמיתיו - הרגיש לסבלותיהן של השכבות החלשות המבקשות סעד מבג"ץ, ושאיננו חושש לנקוט גישה מחמירה, אף לא עם נבחרי ציבור רמי-מעלה.
אומרים על בית המשפט העליון שאין מקריות בעיתוי שבו הוא פועל. מי שמאמין בכך, יכול היה לקבל הוכחה נוספת בשבועות האחרונים, בצמידות הזמנים שבין פסק דינו של בית המשפט בשאלת הקצבאות לאברכי כוללים - לבין הטיפול בהורים מעמנואל שנשלחו לכלא במסגרת הליכי ביזיון בית המשפט, בשל סירובם למלא אחר הוראות בג"ץ בנוגע להפרדה העדתית בבית-הספר לבנות בעמנואל.
במבט ראשון, שתי הפרשות נראות כנקיטת יד קשה כלפי הציבור החרדי. ואולם, דווקא בהיבט זה לוי שיחק תפקיד שונה בתכלית בכל אחת מהן. בעוד שבפרשת ההורים בעמנואל הוא הוביל את הרכב השופטים שהחליטו להיאבק בלא פשרות על הצורך לאכוף בלא פשרות את פסקי דינו של העליון - דווקא בפרשת קצבאות האברכים נותר לוי במיעוט, כשקרא לדחות את העתירות ולא להשוות את מעמדם של הסטודנטים, שאינם זכאים לקצבת הבטחת הכנסה, לזה של לומדי התורה.
את פסק דינו בנוגע לקצבאות נימק לוי בכך שאין מדובר באפלייתם לרעה של הסטודנטים, אלא בהבחנה מותרת בין אוכלוסיות שונות, מאחר ש"לימוד התורה הוא ציווי מדאורייתא". לדבריו, "רבים רואים בלימוד התורה את תמצית חייהם ותכליתם, ולכך הם מקדישים את כל עתותיהם במסירות שאינה יודעת גבול, ומתוך אמונה עמוקה שבכך הם מקיימים את העולם. לא ניתן להתכחש לכך שלימוד התורה, שלא פסק גם כאשר ישראל גלה מארצו, תרם תרומה מכרעת לשימורו כעם ולמניעת התבוללותו בקרב העמים. השאלה היא אם אין אותה החלטה לוקה באפליה, ועל כך נכון להשיב בשלילה".
בפרשת עמנואל, לעומת זאת, לוי הלך עד הסוף: לאחר שבג"ץ פתח בהליכי ביזיון בית משפט נגד בית-הספר, המורים, ההורים ורשת החינוך העצמאית של יהדות התורה, ואף הטיל קנסות שלא גרמו לאיש מהצדדים להצהיר כי יקיים את פסק הדין שהורה על ביטול ההפרדה בין תלמידות אשכנזיות לספרדיות, הורו בסופו של דבר השופטים על הטלת מאסר של שבועיים על ההורים.
ההחלטה גרמה להתקפה חריפה על לוי מצד הציבור החרדי, להפגנה שבה השתתפו 100 אלף חרדים בירושלים ביום תחילת מאסרם של ההורים, ולהגברת השמירה ההדוקה על לוי עצמו. ועם זאת, לאורך כל הדרך שמר לוי על קו אחיד, שלפיו לא תהיה פשרה באכיפת הוראות בג"ץ, ובכך שהרציונל להפרדה בין התלמידות בבית-הספר איננו דתי, אלא עדתי. ועל כך הוא לא הסכים להבליג.
יריית הפתיחה של לוי בתחום החברתי דווקא לא היתה במסגרת פסק דין, אלא באמירה יוצאת דופן שהשמיע באולם בית המשפט. במהלך דיון בעתירה נגד ביטול שיטת ה"מצרף" וחזרה לבחינה הפסיכומטרית כתנאי קבלה לאוניברסיטאות, אמר לוי כי יש בהחלטה זו כדי לפגוע בסיכוייהן של אוכלוסיות חלשות להתקבל ללימודים גבוהים. "שיטת המצרף נועדה לעזור לאחמד מטירה, לוי מיוקנעם וכהן מאופקים להתקבל להשכלה הגבוהה", הוא אמר בדיון, "אתם לוקחים אוכלוסייה שלמה וקובעים לגביה שהם יהיו חוטבי העצים ושואבי המים".
לב חברתי שותת
אחד מציוני הדרך של בית המשפט העליון בשנים האחרונות בתחום הזכויות החברתיות היה בעתירה שהגישה עמותת "מחוייבות לשוויון ולצדק חברתי" נגד הקיצוץ בסך 30% בקצבאות הבטחת הכנסה, שנכלל בתוכנית החירום הכלכלית של הממשלה ב-2003. באותה עתירה דרשו השופטים מהממשלה להגדיר את הגבול ל"קיום מינימלי בכבוד", מתוך כוונה להגדיר קו זה כזכות אדם מחייבת המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
כדרכו הביא לוי אסמכתאות מן הגורן ומן היקב כדי לנמק את מחוייבותה החוקית של המדינה לספק רמת חיים נאותה לכל תושביה. הוא אף חרג מהמונח שבו נקבה המדינה - קיום מינימלי בכבוד - והרחיק עד ל"תנאי מחיה נאותים", שמטרתם אינה "להבטיח את האדם ממחסור קיומי בלתי נסבל. הזכות לתנאי מחיה בסיסיים ולסיפוק צרכים חיוניים, בהם קורת-גג, לבוש ומזון, כלולים בהגנה המוענקת לזכות לקיום אנושי בכבוד, אך אין לומר כי היא מוגבלת באלה".
לוי נותר בדעת מיעוט מול 6 מחבריו לעליון, שהחליטו לדחות את העתירות. ואולם הוא לא ויתר וכלל בפסק דינו את ה"אני מאמין" שלו, שלפיו ההגנה השיפוטית על זכויות אדם צריכה להינתן לא רק לחזקים ולמבוססים.
"מים רבים זרמו בנהר המשפט החוקתי מאז ניתן פסק הדין בפרשת בנק המזרחי", כתב לוי, "והשינוי הנורמטיבי במעמדן של זכויות האדם נשא עמו בשורה לרבים. הוא נשא עמו בשורה לנושים ולמנהלי תיקי השקעות. הוא נשא עמו בשורה לשוחרת קורס הטיס ולמבקשת להימנות על דירקטוריונים ממשלתיים. סבורני כי ברוח זו נכון לקבוע כי השינוי נושא עמו גם בשורה לעותרים שעניינם שאוב מלב-לבו של הצורך בהכרה חוקתית בזכות לכבוד".
לא רק כלפי עניי עירו הפגין לוי רגישות אנושית. אחד מפסקי הדין החשובים ששינו את מצבם של עובדים זרים העובדים בישראל, ניתן במארס 2006, ובו ביטל בג"ץ את "הסדר הכבילה" שמכוחו לא יכלו עובדים זרים להשתחרר מהמעסיק שהביאם ארצה, והיו תלויים למעשה בחסדיו, אחרת יפוג רישיון שהייתם בישראל.
"הסדר הכבילה למעסיק פוגע בזכויות היסוד של העובדים הזרים", כתב לוי, "הוא פוגע בזכות הטבועה לחירות. הוא פוגע בחופש הפעולה של האדם. הוא מאיין את האוטונומיה של הרצון החופשי. הוא רומס את הזכות היסודית להשתחרר מחוזה עבודה. הוא שולל כוח מיקוח כלכלי בסיסי מצד חלש ממילא ליחסי העבודה. אל לה למצוקתם של עובדים אלה מלהפוך עבורנו קרדום לחפור בו. חלילה לנו מהפיכת עוניים מנוף לפגיעה בלתי מבוקרת ובלתי מידתית בזכויות יסוד. אנו, בעיקר אנו - שטעמה המר של גלות אינו זר לנו - הלוא ידענו את נפש הגר, שגרים היינו בארץ מצרים".
מאותם מניעים חברתיים נותר לוי בדעת מיעוט בפרשת הקמת בתי-סוהר פרטיים. בעוד ששופטי העליון קיבלו את העתירה וביטלו את הקמתו של בית-סוהר פרטי, משיקולים של שמירה על זכויות אדם - טען לוי כי דווקא בתי-הסוהר הפרטיים עשויים לשמר תנאי קיום בסיסיים נאותים יותר לאסירים.
הרשעות צווארון לבן
ענף המשפט שבו מומחיותו של לוי ושעל גבו התקדם למעלת שופט עליון, הוא המשפט הפלילי. רוב התיקים שמקבל לוי לטיפולו בעליון הם ערעורים פליליים: כך היה לוי שותף לקביעת הלכות משמעותיות בתחום הפלילי, כגון ביטול הלכת "קינזי" שאסרה על העדת שותף לעבירה במשפטו של שותפו כל עוד משפטו-שלו מתקיים; ביסוס דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" במשפט הישראלי, עוד קודם לעיגונה בחקיקה; והקביעה כי מחלוקת על ראיות DNA עשויה להצדיק קיומו של משפט חוזר, כפי שקבע בעניינו של אדריאן שוורץ.
תרומתו של לוי לתחום המשפט האזרחי והמסחרי בעליון היא מועטה בלבד. אפילו בעניינים אלה, עיקר מעורבותו הוא דרך העיסוק בעבירות צווארון לבן. כך ישב לוי בראש הרכב השופטים שדחה את ערעורו של עו"ד ישראל פרי על הרשעתו בפרשת הפנסיה הגרמנית. לוי כתב מילים חריפות על התנהלותו של פרי, אך הסכים לקצר את עונשו מ-12 ל-10 שנות מאסר. ההרשעה נסובה על אשמה פלילית בהסכמים הכלכליים הסבוכים שעליהם החתים פרי את לקוחותיו, ועניין זה מצוי כיום בדיון נוסף בבית המשפט העליון.
בתחום דיני החוזים, הצטרף לוי לפסיקה כי מסמך סיכום ישיבה החתום על-ידי משתתפיה כמוהו כחוזה מחייב בין הצדדים. בדיני נזיקין, הצטרף לפסיקה כי לא ניתן להטיל על בעליה של פוליסת ביטוח את האחריות לאופן שבו עשה שלוחו שימוש ברכבו, וכי הסעיף בפוליסה הקובע כי ניתן לעשות שימוש ברכב למטרת עסק, מאפשר לבני משפחתו של העובד שנהרג בתאונה לקבל פיצוי מחברת הביטוח.
"אינך יכול שלא לתהות מה היגיון עקרוני נמצא לחברות הביטוח באימוצה של פרשנות, המבחינה בין שימוש ברכב למטרות עסק בידי בעל הפוליסה לבין שימוש זהה בידי מורשה, זולת חפצן להתנער בדיעבד מאחריותן הביטוחית", כתב לוי. "עם דבר זה אין להשלים".
קשוח לאנשי ציבור
היכן עוד ניתן למצוא את לוי בעמדתו הבלתי מתפשרת? בעניינם של אנשי ציבור שסרחו, כמובן. דעת המיעוט שלו בפרשת קצב, שביקשה לבטל את הסדר הטיעון המקל ולהביא את מכלול החשדות נגדו לבחינה בבית משפט, מצטרפת לשורה של פסקי דין שנתן בענייניהם של נאשמים נשואי-פנים, ובכולם הפגין קו קשוח.
כך הרשיע לוי, עוד בבית המשפט המחוזי, את מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, שמעון שבס, בעבירת הפרת אמונים - אם כי לא בעבירת שוחד. בערעור בעליון התהפכה התוצאה ושבס זוכה, אך בדיון בנוסף ב-2004 שבו השופטים והתיישרו לפי תוצאתו הראשונה של לוי, והרשיעו את שבס בהפרת אמונים.
לפני כשנה החליט לוי לקבל את ערעור הפרקליטות על העונש שנגזר על השר לשעבר שלמה בניזרי במחוזי - שנה וחצי מאסר בפועל בלבד. לוי ועמיתיו הכפילו את עונשו של בניזרי כמעט פי שלושה, והעמידו אותו על 4 שנים מאחורי סורג ובריח.
"פעם אחר פעם אנו נתקלים במי שמתקשים לכבוש את יצרם, כאשר בסמכויות שניתנו להם הם עושים לביתם או כדי להיטיב עם אלה שביקרם הם חפצים", הוא כתב. "לא רק שאין הם כובשים את יצרם, אלא רואים בתפקידם קרדום לחפור בו למען רווחתם האישית וקידום עניינים שבינם לבין תפקידם הציבורי אין ולא כלום. תופעה זו קשה היא, ומדינה מתוקנת אינה יכולה ואסור לה להשלים עם קיומה".
גם בעניינו של השר לשעבר יצחק מרדכי, שהורשע בביצוע עבירות מין, סירב לוי להתפשר. כשערעורו של מרדכי הגיע לעליון, הציגו סנגוריו מכתב מהמתלוננת, שעלה ממנו כאילו היא חוזרת בה מהאשמותיה. לוי הורה לגבות עדויות בעניין זה בבית משפט השלום, ולבסוף הסיק כי המכתב נכתב תוך הפעלת לחצים ואיומים על המתלוננת. הערעור נדחה, ולוי אף הורה ליועץ המשפטי לממשלה לבחון אם לא נעברו עבירות הנוגעות לנסיבות כתיבת המכתב.
שיא האקטיביזם
לשיא האקטיביזם שלו הגיע לוי בשתיים מהעתירות שנדונו בבג"ץ בתקופת תוכנית ההתנתקות. למעשה לא היה זה רק שיאו האישי של לוי במתן פסיקה אקטיביסטית, אלא שיא האקטיביזם של בית המשפט העליון אי-פעם, שאולי אף מתמודד על התואר העולמי.
לא מדובר רק בפסק דין המיעוט שלו בעתירות לביטול תוכנית ההתנתקות שהגישו תושבי גוש קטיף, אלא גם בעתירה פחות מרכזית שנגעה לטיפול בבתי-הכנסת המיועדים להריסה בהתנחלויות ברצועת עזה.
חוות-דעת המיעוט של לוי בנוגע לחוק פינוי-פיצוי היא מסמך מאלף, שתוצאתו כמעט הזויה: אם דעתו היתה מתקבלת - היה בית המשפט העליון של ישראל אוסר על הממשלה להוציא לפועל את תוכנית ההתנתקות, ומכתיב למעשה את צעדיה של המדינה בתחום המדיני והביטחוני.
להחלטה שכזו אין אח ורע בפסק דין בשום מדינה בעולם. לוי היה ער לכך, ואולם לדידו גם פסק הדין ההפוך מכריע למעשה באותן שאלות ממש. "פסק דיננו עתיד להיות סמן דרך בשאלת זכותם של יהודים להיאחז בחבלי הארץ", כתב, "ולא רק באלה השנויים במחלוקת ציבורית, אלא גם באותם חבלים שהרוב המכריע של העם סבור כי הם צריכים להיות נתונים לצמיתות תחת ריבונותה של מדינת ישראל".
ככל שהוראה שיפוטית לממשלה להימנע מפעולה היא חריגה, הרי שהוראה לפעול הריהי יוצאת דופן שבעתיים. וזה מה שהורה לוי לממשלת ישראל בנוגע לבתי-הכנסת בגוש קטיף: "אם תישמע דעתי", כתב, "היינו מורים לממשלה, בטרם נכריע בעתירה, לבחון עם הרשות הפלסטינית ועם גורמים בינלאומיים שלהם יש עניין בקידומו של תהליך שלום באזורנו, את האפשרות לשמר את בתי-הכנסת. השמירה על המקומות הקדושים צריכה להיות עניינה המובהק של הרשות הפלסטינית".
לוי ביקש להורות לממשלה לקיים משא-ומתן מדיני עם הרשות הפלסטינית בטרם הפינוי, כדי להימנע מהריסת בתי-הכנסת. ואולם, גם כאן הוא נותר במיעוט.
לא רק בתחום המדיני יצאה מתחת קולמוסו של לוי הוראה אופרטיבית לרשויות השלטון האחרות. זה קרה אפילו בעתירתן של בנות-הזוג טל ואביטל ירוס-חקק לאפשר להן לאמץ הדדית זו את ילדיה הביולוגיים של זו.
דרישתן התקבלה בפסק דין תקדימי של העליון, ואולם אף שלוי נותר במיעוט, הוא לא היה חסר אמפתיה לרצונן לכונן משפחה. הוא בסך-הכל רצה שהדבר ייעשה על-ידי המחוקק, ולא באמצעות בית המשפט: "בשלה העת", כתב, "לבחון את מידת התאמתו של חוק האימוץ לצורכי השעה, שכמסתבר שונים הם לא אחת מהמציאות שעמדה לנגד עיניהם של מעצביו המקוריים של החוק".
"הפגין שאר-רוח בדאגתו לאחר"
"'אחרותו' של שופט נאמדת לרוב בראש ובראשונה בכמות ואיכות דעות המיעוט שלו, וכאלה יש לשופט לוי למכביר", אומרת ד"ר יפעת ביטון מהמסלול האקדמי-המכללה למינהל. "מעניין במיוחד הוא סגנונו הבלתי מתפשר, המתריס של אדמונד לוי: 'יש אמת אחרת', 'יש קול אחר'".
לדברי ביטון, "יכולתו של לוי להשמיע קול אחר שמקורו ברקעו הביוגרפי באה לידי ביטוי בעיקר בתחומים שניתן לזהותם כחברתיים במובהק ותחומי ההגנה על זכויות מיעוטים. במקרים אלה הפגין השופט לוי שאר-רוח בדאגתו לאחר ולהשמעת קולו, פעמים רבות כאשר הוא נעזר במקורות ספרותיים כדי שיעבירו דרך הלב, מה שלעתים קרובות לא מצליח להעביר הראש".
לדברינ, "מאבקו האחרון של השופט לוי בפרשת הגזענות עמנואל מדגים את בדידותו מעבר לתחומי המשפט. אף שזכה לתמיכת חבריו להרכב, התחושה היא שכאשר נחלץ להפסיק את הגזענות הקיימת בישראל כנגד הקהילה שממנה צמח ובא, מן הבחינה הציבורית נותר הוא לבדו. קולו החברתי נותר יחידי בחלל הציבורי והפוליטי, מבלי שתחרה-תחזיק אחריו אישיות ציבורית-פוליטית משמעותית. אחרותו שבה והפכה למאפיין הבולט בעבודתו, דווקא מחוץ להיכל מושבו".
עו"ד יובל אלבשן, ראש תוכנית האחריות החברתית בקריה האקדמית אונו, אומר כי "לוי הגשים את מרבית התקוות שתלינו בו, בכך החדיר לפסיקת העליון את גישת האקטיוויזם החברתי. זה היה חשוב במיוחד על רקע הפסיביזם השיפוטי שהיה מנת חלקן של הזכויות החברתיות עד לכניסתו לעליון ובמרבית שנות נשיאותו של ברק. לוי ממשיך את דרכה של דליה דורנר ומושיט יד לעבר אלה שזקוקים להגנת המשפט יותר מכל: מקבלי הקצבאות, החד-הוריות, מתיישבי גוש קטיף, העובדים הזרים, הספרדים תושבי עמנואל, הפלסטינים תושבי השטחים וישראל".
לדברי אלבשן, "לוי הוא השופט החברתי ביותר שיושב היום בעליון ובין היחידים שלא רק מוכן לספק הצהרות בדבר חשיבות הזכויות החברתיות אלא ממש להגן עליהן ועשה שימוש - לראשונה ובאופן תקדימי - באמל"ח שסיפקה לו המהפכה החוקתית של ברק. העובדה שהוא משך ביקורת כה רבה בעקבות זאת מלמדת על צביעות אלה שרוממות המהפכה החוקתית בגרונם, אבל כשזו משמשת להגנת האחר - זה שלא גר בטלביה, רחביה וצפון תל-אביב - הם יוצאים נגדם".
