1. צחי הנגבי עשה מה שעשו רבים משך עשרות שנים לפניו. דאגה לאנשי-שלומנו היא נורמה שהתקבעה בימי מפא"י העליזים, ונשמרה בקפידה עוד שנים אחר-כך. רק שהנגבי עשה את זה מהמקפצה, בליווי תרועת חצוצרות: פרסום כתבה ב"מרכז העניינים", עיתון פנימי של הליכוד, תחת הכותרת: "חשיפה: השר צחי הנגבי מחזיק בשיא לאומי במינוי חברי ליכוד".
הנגבי נתפס בקלות, הפך למשל ושנינה, ובעצם הוביל את המהפכה לטיפול בממאירות המינויים הפוליטיים. לכן, למרות שזוכה מהפרת אמונים ושוחד בחירות, ויהיה מה שיהיה עליו בעניין הקלון ועתידו הפוליטי, הנגבי כבר עשה שירות ענק לאומה: שרים מ פ ח ד י ם לבצע מינויים פוליטיים, גם במשרדים וגם בחברות ובתאגידים שבשליטתם.
"שפן הניסיונות" עשה את שלו. פעם נהגו שרים לסכם "מנה לי ואמנה לך". אבל מאז פריצת פרשת הנגבי, דו"ח מבקר המדינה, ובעיקר מאז הגשת כתב האישום ב-2006 והמשפט המתמשך והמתיש - הסיכום בין השרים אומר "פסול לי ואפסול לך". הם עדיין רוצים להיראות כמי שעושים הכול לרצות את נאמניהם שוחרי הג'ובים, אבל הם רועדים מפחד ההסתבכות, וזה חזק הרבה יותר.
הנגבי כמשל. חייו הפוליטיים קפאו. אלמלא הסתבך - אפשר שיכול היה להיות יו"ר קדימה במקום ציפי לבני. הוא נכנס לשנים של חקירות, ל-4 שנים תמימות בבית המשפט, והכול בעלות כספית אדירה, והנגבי לא נחשב מעשירי הכנסת.
בהזדמנות הזו גם למדו הבכירים כי נאמנות אינה מובטחת, ומרגע שנלחמת לתת ג'וב - שלחת את הנאמנות לזבל. מאז פרצה פרשת הנגבי נוהגים שרים מכל המפלגות לצטט בשקט אחד מהם, בכיר ותיק, כמי שאמר פעם: היה לי גרעין קשה של 400 תומכים, ל-398 מהם סידרתי עבודה, ואז התברר שיש לי רק שני נאמנים: הנהג שלי והמזכירה שלי.
2. הבעיה היא שהתוצאה גם היא גרועה. בשירות הציבורי נמשכים מינויים של אנשים פחות נכונים לתפקידים, משום שהם רק מקורבים לאחרים. אחרי כשנה הם מקבלים קביעות, ואז, אפילו אם קודם עבדו בחריצות, הם מתחילים להוריד הילוך. אחרי זמן מה מסתבר כי כדי שהעבודה תיעשה יש לגייס עובדים חדשים, וחוזר חלילה.
התוצאה היא ניפוח ביורוקרטי והגדלה מתמשכת ומסיבית במספר העובדים בשירות הציבורי, שנמשכה גם בשנות משבר שבהן המגזר העסקי פיטר. היום השרים מתרכזים בעיקר במינויים של משרות אמון, סוג של "נאמנים בליסינג", שחייבים להוכיח את נאמנותם יום-יום.
נזק גדול נעשה גם לניהול ולשמירה על נכסי הציבור, המופקדים למשמרת בחברות ממשלתיות ותאגידים סטטוטוריים. נאמנים, מאכערים פוליטיים ומקורבים לשלטון השתוקקו לתפקידי יו"רים, מנכ"לים ודירקטורים. זה היה ונשאר כר פורה למינויים של כבוד, כסף נוסף ובעיקר קשרים ונגישות למקורות ההון.
והנה, מאז פרצה פרשת הנגבי, הלכו והתרוקנו החברות והתאגידים מתפקיד ניהול. 40 חברות ממשלתיות פועלות בלי יושבי-ראש, 30 בלי מנכ"לים, 60% מתפקידי הדירקטורים נותרים ריקים במשך שנים. רק כשאין ברירה, כשיש לחץ משפטי בהיעדר "קוורום" לקבלת החלטות, מזדרז השר, ממליץ על מישהו ושולח לאישור בוועדת שפניץ, שנמשך חודשים ארוכים. בתאגידים הסטטוטוריים המצב דומה.
3. צחי הנגבי נמצא אשם במתן עדות שקר. הוא נתן תצהיר שקרי: הצהיר כי לא ידע וכי לא אמר את מה שהתפרסם במודעה ההיא. הוא אחראי רק לתגובה שצורפה לכתבה.
מצד אחד אומרים: עדות שקר היא אמנם אשמה כבדה מאוד, אבל עדות השקר של הנגבי היא רק ספיח של הסיפור הגדול. הפרשה היא פרשת המינויים פוליטיים, מתן שוחד פוליטי, מירמה והפרת אמונים. זה מרכז העניינים, ובזה הוא נמצא זכאי. יש להתייחס לאשמת עדות השקר כאל ספיח פחות חשוב, הערת שוליים, ולכן אין לקבוע לו קלון.
מצד שני, התייחסות לעדות שקר כאל עבירה נחותה לעומת עבירות מינויים היא התעלמות מהצדק, מערכים של מדינה וטובת הציבור. עדות בשבועה היא ערך עליון.
פוליטיקאים בכל העולם נופלים בעבירות מינויים, אבל קמים מהן בזריזות. שקר, לעומת זאת, הוא עניין מהותי בהרבה. שר בעל תפקיד ביצועי בכיר שמשקר הוא עניין מרכזי בחייה של מדינה.
אפשר לשאול את גאולה כהן, אמו של צחי הנגבי, מהפוליטיקאיות הוותיקות, המוכרות וההגונות שהיו כאן אי-פעם. בעבר, לפני קום המדינה, היא היתה לוחמת בלח"י. מה היה קורה אם מישהו בארגון הלח"י היה מעז לשקר למנהיג יצחק שמיר?
אפשר גם להיזכר בפרשת ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי. מרכז הדיונים בדרישת ההדחה של קלינטון לא היה סקס או דמוי-סקס, אלא עדות השקר של הנשיא. שקר של מנהיג, אמרו אז, משמיט את יסודות השלטון.
4. ובכל זאת. צחי הנגבי כבר "אכל אותה", היוהרה הטבועה בו נמחקה. הוא למד לקח. קיבל את העונש, ובגדול: 8 שנים. בשנתיים הראשונות נאסר עליו לשמש בתפקיד שר ביצועי, אחרי כן במשך 6 שנים נאסר מינויו לשר. הפוחז המתלהם הפך לשקול דעת, מתון דיבור שחושב לפני שהוא מדבר. כמה נדיר. בן 53 בתפקיד המבוגר האחראי.
5. גם בפרשת הנגבי הוכיחו מערכות האכיפה את חדלונן המוכר בהתמשכות הליכים. בדצמבר 2002 פורסמה המודעה בעיתון הליכוד, בספטמבר 2006 הוגש כתב אישום, ורק עתה, ביולי 2010, ניתנה הכרעת הדין. יוצאים לפגרה ארוכה. ניפגש אחרי החגים.