אין ספק, אנחנו העם הנבחר. הנה, כשהיושב במרומים רואה שמתבזבז לנו משאב אחד הוא מיד מצמיח משאב אחר. אחרת, איך אפשר להסביר את תגליות הגז האחרונות? הרי עד אז נהגו לומר שלישראל אין שום משאב טבעי פרט לגניוס היהודי. אז הנה, בדיוק כשהחלטנו שאנחנו מוותרים עליו, קיבלנו מתנה משמיים בתוך המים.
על מה אני מדברת? למה ויתרנו? התשובה, כמו תמיד, מתחבאת באחד הסעיפים של חוק ההסדרים, שחותר תחת סמכויותיה של המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח. המועצה אמורה לדאוג לתכנון מדיניות לאומית בנושאי מחקר ופיתוח - אולי אחד התפקידים המשמעותיים שאמונים על המשאב הכי יקר שלנו (עד תגליות הגז, כמובן). מרכיב חשוב בעבודתה הוא עצמאותה ומעמדה העל משרדי, שמאפשרים לה לקבוע סדרי עדיפויות לאומיים בלתי מוטים, תוך תיאום של משרדי הממשלה זה עם זה.
בהצעת החוק נכתב, בין היתר, כי יוקם גוף (פורום) שייעודו לגבש ולמקד מדיניות מחקר ופיתוח לאומית, ושיפעל במסגרת ארגון ותקציב המדען הראשי של התמ"ת. במילים אחרות, הצעת החוק, שלכאורה כוללת את המולמו"פ כחלק מהגופים שיהוו את הפורום, למעשה מרוקנת את המולמו"פ מתוכן ומכפיפה אותה למשרד ממשלתי אחד.
הפרקטיקה הזאת מעוררת בי תחושה של דז'ה וו. לפני כמה שבועות מינה ראש הממשלה את מנכ"ל משרדו, אייל גבאי, לבחון את המלצות ועדת החקירה הממלכתית למצב משק המים. זו לא בדיחה. גבאי צריך להגיש המלצות מה לעשות עם ההמלצות.
כך זה נראה ביחס לניהול המחקר והפיתוח של המדינה בראייה לאומית: במקום לחזק את מעמדה העצמאי והעל משרדי של המועצה למחקר ולפיתוח, מקימים גוף חדש, שיכפיף אותה למשרד אחד. לפחות המוח היהודי ממשיך להמציא פטנטים.