1. שולחן עגול. שתי מילים, מיליון סופרלטיבים. מה לא נאמר על השולחן הזה, שהוא בעצם משולש: מעסיקים, עובדים וממשלה. אוכלים, שותים, מחכים שעופר עיני יסיים סיגריה, וניגשים לסגור עסקאות. מה שלא הולך בחודשים ואפילו שנים בכנסת, יכול לעבור בשולחן הזה בלילה אחד. ככל שעייפים יותר, כך גוברים הסיכויים לקבל יותר, בתנאי שאתה בצד הערני של השולחן. עיני מאוד אוהב את הצד הזה.
2. השולחן העגול היה סדין אדום מבחינת שר האוצר הקודם, רוני בר-און. "אין מדובר בהצעה למהפכה, אלא בהפיכה", אמר בר-און על הפורום הזה לפני כשנתיים. "למעשה, מבקשת ההצעה לשנות את שיטת הממשל הכלכלית-חברתית של ישראל ולהופכה משיטה דמוקרטית, שבה לאזרח יש השפעה ישירה על מדיניות הממשלה באמצעות בית הנבחרים, לשיטת ממשל אחרת שבה הסדר החברתי מוכתב על ידי 'מתווכים'. זאת בדמות איגודים מקצועיים ומייצגים סקטוריאליים שאינם מייצגים, בהכרח, את מגוון האינטרסים, הדעות והרצונות של כלל הבוחרים בישראל".
בר-און צדק רק חלקית: אכן יושבים סביב השולחן הזה שלושה אנשים אינטרסנטים, אבל אחד מהם הוא ראש הממשלה או שר האוצר. זה בטח לא פחות דמוקרטי ממדיניות שמוכתבת כל כולה מחדר קטן באגף התקציבים באוצר, שבו יושבים אנשים טובים וצעירים שבחלוף כמה שנים יודעים לספר עד כמה צרה היתה ראייתם באותם ימים.
3. מה שלא הבין אז בר-און מבין היום יובל שטייניץ: עופר עיני הוא סוחר, ועם סוחרים אפשר לעשות עסקאות. רוצה לומר, שולחן עגול טוב גם למשרד האוצר, ולא רק להסתדרות ולתעשיינים. ראו את שכר המינימום, למשל. עיני אמר כמעט מעל כל במה אפשרית שאת הצעת החוק של עמיר פרץ צריך להעלות בשולחן העגול ולא בכנסת. עיני בחיים לא יודה בפומבי שהיתה לו תרומה כלשהי בטרפוד הצעת החוק בכנסת, אבל הוא ידאג שמי שצריך לדעת יידע. ביום חמישי האחרון שוחחתי עם פקיד במשרד האוצר שנשבע כי לעיני אין סיכוי להגדיל את דמי המחלה לעובדים במשק מרמה מרבית של 75% ל-100% מהיום הרביעי ואילך. כמה שעות חלפו, וההסתדרות הוציאה הודעה חגיגית בעניין. פקידי האוצר עוד לא הבינו שכשעופר עיני נותן, הוא גם נוהג לקחת. שטייניץ דווקא הבין.
4. סיפור העלאת התשלום על ימי מחלה מבטא היטב את אופיו של השולחן העגול. אמנם נהוג לחשוב שיושבים סביבו מעסיקים מול עובדים, אבל לא כל העובדים מיוצגים בו וגם לא כל המעסיקים. את ארגון "כוח לעובדים" לא תמצאו שם, למרות ואולי בגלל הפער בתפיסת העולם בינו לבין ההסתדרות, וגם את איגוד לשכות המסחר לא תראו שם, אף שהוא מייצג עשרות אלפי מעסיקים.
נשיא איגוד לשכות המסחר, אוריאל לין, כלל לא ידע על הכוונה להגדיל את התשלום. האיגוד שלו כבר אינו חבר בלשכת התיאום של המעסיקים, מפני שאנשיו סבורים כי מיוצג בה בעיקר האינטרס של התאחדות התעשיינים. ארגוני העצמאיים דווקא תמכו בהעלאת התשלום לימי מחלה, אולם הם עשו זאת כחלק מעסקת חבילה שכללה סיוע של מיליונים לעסקים הקטנים. התכנסה לה ישיבה דחופה של נשיאי לשכת התיאום, הוצגו עשרות שקפים, ובהם הופיע גם השקף על ימי המחלה. אף אחד לא חשב להתנגד, כי חבילה זו חבילה ועסקה זו עסקה.
5. באחת הפעמים הספורות שבהן החמיא בתקשורת נשיא התאחדות התעשיינים לשעבר, עודד טירה, ליו"ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, התקשר פרץ לטירה והטיח בו: שלא תעשה לי בושות כאלה יותר, מה פתאום אתה אומר עליי מילה טובה?
לשיטתו של פרץ, העובדים והמעסיקים לעולם צריכים להתקוטט, לפחות כדי שהוא ייראה כמי שנלחם למען העובדים. לשיטתו של עיני, לעומת זאת, שיתוף הפעולה מחזק את שני הצדדים. מי מהם צודק? האמת נמצאת כנראה באמצע. פרץ הלך עם ראש בקיר ולא הביא הישגים (את שכר המינימום העלה כיו"ר מפלגה ולא כיו"ר ההסתדרות), ואילו עיני מביא היום דמי מחלה מוגדלים בעוד שהעובדים משוועים להעלאת שכר. ומה באמת יעלה בגורלו של שכר המינימום? נחכה לשולחן העגול.