בן סהר הצטרף השבוע לרשימת ליגיונרים ארוכה שהחליטה הקיץ לחזור מאירופה. מלבד חלוץ אספניול, שאמור לחתום בהפועל ת"א, היה לנו גם את מצעד השחקנים שנחתו במכבי ת"א: רוברטו קולאוטי שהגיע ממנשנגלאדבך הגרמנית; יואב זיו ואבי סטרול (לוקרן, בלגיה); גם עומר גולן עושה קולות מצוקה והוא בדרך חזרה הביתה, גל אלברמן עדיין מתנדנד בין הבונדסליגה לליגת העל, ופיני בלילי מחכה לשחרור מטורקיה כדי לחתום בבני יהודה.
עד כמה המגיפה הזאת רצינית? בקיץ 2009, לצורך השוואה, לא חזר אפילו ליגיונר אחד לליגת העל. משהו בהחלט מתרחש פה.
אז מה זה עובר פתאום על השחקן הישראלי? האם הבלוף שלו מתגלה במלוא עוצמתו, אחרי כמה שנים של אשליה, או שבסך הכל הכסף הגדול שפתאום משלמים במכבי ת"א היה הפקטור המשמעותי? שלמה שרף, יצחק שום, גיא לוזון וזאב זלצר מנסים להסביר.
1. הספסל (או: אין סבלנות)
"כמו בכל תחומי החיים בישראל, גם בכדורגל אין מספיק אורך רוח", טוען זאב זלצר, מנהל מחלקת הנוער של הפועל ת"א. "שחקנים ישראלים לא מקבלים ישיבה על הספסל כמו השחקנים האירופיים. הם יודעים שכאן הדקות שלהם יהיו מובטחות". גם המאמן יצחק שום סבור שהפיוז הישראלי הקצר לא מטיב עם שחקנינו. "השחקן הישראלי עדיין לא הגיע למצב שהוא מספיק מקצוען. שחקן ישראלי מחפש להיות בטוח בהרכב בכל מקום שהוא מגיע אליו, ובאירופה זה לא קיים. צריך להגיד את האמת - מלבד שניים-שלושה שחקנים, הישראלים לא מספיק טובים כדי לשחק כל הזמן".
השניים-שלושה ששומי מדבר עליהם הם אלו שהקיץ חתמו על חוזים חדשים באירופה: דודו אוואט, שהאריך את החוזה במאיורקה; טל בן חיים, שחתם בווסטהאם; וכמובן יוסי בניון שעבר לצ'לסי. כולם מקבלים דקות משחק רבות כבר שנים ארוכות באירופה - ההיפך הגמור מהמקרה של בן סהר המיובש.
"ספציפית לגבי סהר - הוא חייב לקבל דקות משחק", אומר זלצר, "ולכן הוא עשה בחוכמה שחזר לישראל. הפועל היא קבוצה עם תנאים אירופיים לכל דבר, היא יכולה לתת לו חשיפה בצ'מפיונס ליג וזה יעשה לו טוב לקריירה. הוא עדיין צעיר והוא יוכל לחזור לחו"ל בהמשך.
"לסהר היה חוסר מזל גדול באספניול. אחרי שהוא חתם, הגיע מאמן חדש למועדון (מאוריסיו פוצ'טינו - ש"ב). וכשמגיע מאמן חדש, הוא נותן קדימות לשחקנים שהוא הביא. מה גם שבן הוא בסופו של דבר שחקן ישראלי - ויותר קל להתעלם מישראלים מאשר מגרמנים או אנגלים".
עם זאת, זלצר מציע לשחקנים שייצאו בעתיד לאירופה לא להתייאש כל כך מהר: "צריך לקחת דוגמא מתמיר כהן בבולטון - צריך להיות עקשן וצריך להאמין, גם אם מספסלים אותך. אופי חזק מביא דקות משחק בסופו של דבר".
2. בלגיה (או: אין קרש קפיצה)
אבל צריך להבדיל בין המקרה של סהר לבין המקרים האחרים - במיוחד של אלו שחזרו מהמושבה הבלגית. "יש הבדל מהותי בין שחקנים כאלו שמשחקים בליגות גדולות באירופה, כמו הספרדית, הגרמנית או האנגלית, לבין שחקנים מהליגה הבלגית", אומר יצחק שום. "אם סטרול, זיו וגולן היו משחקים בליגות האלו, הם לא היו ממהרים כל כך לחזור".
עניין הליגה הבלגית אכן מעלה לא מעט תהיות. מצד אחד, משלמים שם כסף טוב יותר מאשר בארץ, ברוב המקרים. מצד שני, אף שחקן שעבר בבלגיה - שוק שנפתח בצורה חזקה מאוד לישראלים בשנים האחרונות - לא מצליח להתקדם משם מקצועית לליגה גדולה יותר. להיפך, רובם עושים יו-טרן בחזרה לנתב"ג. "אני מכיר את הכדורגל הבלגי, וזו ממש לא ליגה שיכולה להיות קרש קפיצה", טוען הפרשן שלמה שרף. "עם כל הכבוד, רמת החשיפה שם היא בדיוק כמו בליגת העל. הסקאוטים מגיעים לשם בדיוק כמו שהם מגיעים לפה. הכדורגל הישראלי הרבה יותר חשוף ממה שהוא היה בעבר".
ובכל זאת, מבחינה מקצועית קשה לראות את ההיגיון מאחורי ההחלטה של סטרול וזיו, שהיו שחקני הרכב בעונה הקודמת בלוקרן, לחזור לליגה הישראלית. לגיא לוזון, כנראה המאמן הבא של הנבחרת הצעירה, אין ספק בכך. "אם לשחקן יש אופציה לשחק באירופה, הוא צריך להישאר שם. ישראל צריכה להיות האופציה האחרונה מבחינתו. עם כל הכבוד לליגה בישראל, בליגה הבלגית הקבוצות הטובות הן ברמה מאוד גבוהה. בוא נאמר שכל שחקן הרכב בליגה הבלגית הוא שחקן הרכב בטוח בליגה הישראלית".
"בלגיה זו ליגת מעבר לכל מי שמגיע אליה, כולל זרים ממדינות אחרות בעולם", מזכיר זלצר. "אם הישראלים לא הצליחו להתקדם משם, כנראה שהם לא היו מספיק טובים בשביל זה. אסור לשכוח גם את הדוגמה ההפוכה של אליניב ברדה, שמאוד מצליח בגנק וקיבל הרבה הצעות בשנתיים האחרונות לעבור לליגות גדולות יותר".
"אם אני כמאמן הייתי עובד בליגה אירופאית, הייתי חוזר לישראל רק אם לא היתה לי ברירה", מסכם לוזון.
3. הכסף (או: יש גם בארץ)
הסיפור של קולאוטי הוא גם לא ממש ברור. למרות המחשבה הרווחת כי הוא חימם את הספסל במנשנגלאדבך, המספרים מראים תמונה קצת אחרת: הופיע ב-23 משחקים בבונדסליגה בעונה שעברה, מהם 15 בהרכב (ואפילו כבש 5 שערים). "הוא קיבל הצעה מפתה ממכבי, ובסופו של דבר הכסף שיחק תפקיד בהחלטה שלו, כי אם הוא היה רוצה למצוא קבוצה אחרת ביבשת, עם נתונים כאלו הוא היה מצליח - בטח בהתחשב בכך שהוא היה שחקן חופשי", אומר זלצר. "מבחינה מקצועית, שחקן שלא ממצה את כל האפשרויות שלו באירופה עושה טעות בחזרה שלו".
הכיסים העמוקים של מיטש גולדהאר במכבי ת"א הם הסיבה העיקרית לטעות הזאת של קולאוטי. כ-600 אלף אירו נטו לעונה, פלוס האופציה לחזור לגור בארץ בחיק משפחתו הישראלית, שכנעו את הארגנטיני לוותר על הבונדסליגה.
"סביר להניח שאף אחד מהליגיונרים לא היה חוזר אם לא היה מקבל כאן את אותם הסכומים. הם לא נפגעו כלכלית מהחזרה שלהם", אומר גיא לוזון, ויודע על מה הוא מדבר: זיו יהנה במכבי בעונה הקרובה משכר של כ-250 אלף אירו, זהה למה שהרוויח בלוקרן. סטרול - 270 אלף (הסכים להוריד 30 אלף אירו משכרו בבלגיה).
ובן סהר? גם לו לא צריך ממש לדאוג: הוא ירוויח בהפועל ת"א את אותו סכום בדיוק שקיבל באספניול: כ-280 אלף אירו בעונה.
כמה זמן נמשכת קריירה ישראלית בחו"ל?
בשלוש השנים האחרונות חזרו מחו"ל לליגת העל 10 שחקנים. בין אלו שחזרו, בן סהר החזיק מעמד הכי הרבה זמן - 48 חודשים בסך הכל. אם שמים לרגע בצד את שלושת הליגיונרים הישראלים המצליחים (דודו אוואט, יוסי בניון וטל בן חיים), הרי שעשרת השחקנים שחזרו לארץ בשלוש השנים האחרונות, הצליחו לתחזק קריירה בחו"ל שנמשכה 19.9 חודשים בממוצע. הקריירה הקצרה ביותר היתה של ברק יצחקי, שנמשכה 7 חודשים בלבד בגנק הבלגית.
עם זאת, הקיץ הנוכחי מתבטא גם בייצוא לא מבוטל מליגת העל - 3 שחקנים עשו את הדרך ההפוכה מנתב"ג (ויסלח לנו יובל שפונגין שיצא לקפריסין ולא נכלל ברשימה): שלומי ארבייטמן, אותו מכרה מכבי חיפה בכמיליון אירו לגנט הבלגית; דקל קינן, שסיים חוזה עם הירוקים והצטרף לבלקפול מהפרמיירליג; וגם אלמוג כהן, שעבר ממכבי נתניה לנירנברג מהבונדסליגה.