"התחלה", החדש של כריסטופר נולאן, הוא סרט טוב, אבל הוא לא סרט טוב כמו שמספרים. כדי להסביר למה, נתחיל בהתחלה: ליאונרדו דיקפריו מגלם את קוב, גיבור הסרט, נוכל להשכרה שמתמחה בחדירה לחלומותיהם של אנשים וחילוץ מידע ממוחם. לרוב, קוב עובד עבור תאגידים גדולים ושולף עבורם מידע עסקי, בחלומות שהוא ושותפיו מתכננים בקפידה, כולל נראטיב ותפאורה.
איש עסקים יפני בשם סאיטו (קן ווטנאבי) מציע לקוב הצעה יוצאת דופן: במקום להוציא מידע, הוא מעוניין שקוב ישתול מידע. קוב צריך לחדור לחלומותיו של רוברט פישר (קיליאן מרפי), יורש של תאגיד גדול, ולשתול בתודעתו את הרעיון למכור את התאגיד.
שתילת רעיון חדש במוחו של החולם, כך מתברר, היא משימה קשה עד בלתי אפשרית. אבל קוב, שאיבד את משפחתו בעקבות עיסוקו המסוכן, יעשה הכול תמורת הסיכוי לשוב הביתה. וסאיטו יכול לדאוג שכך יקרה.
קוב מרכיב צוות מומחים שיסייע לו בבניית החלום המושלם, חלום בתוך חלום בתוך חלום, שמתרחש בשלוש רמות שונות של זמן ומרחב: אריאדנה (אלן פייג') היא האדריכלית שמתכננת את מבנה החלום. ארתור (ג'וזף גורדון לויט) מתחקר ומפקח. אימס (טום הארדי החתיך) מתחזה לדמויות שונות, יוסוף (דאליפ ראו) מספק סמי הרדמה כבדים לכל המשתתפים. דווקא קוב מתגלה כחוליה החלשה במבצע, משום שהוא רדוף על ידי אהבה מהעבר (מריון קוטיאר), שמפריעה לתכניות ומסכנת את כולם.
כריסטופר נולאן נוהג לעסוק בסרטיו בתעתועי התודעה ובבריאת עולמות דמיוניים. "אינסומניה", "ממנטו", "יוקרה" ובמידה מסוימת גם סרטי באטמן שלו נגעו בנושאים הללו. יכול להיות שכאן נולאן לוקח את התמה שלו צעד אחד קדימה, ומציג אותה כאנלוגיה לקולנוע. הרי גם הקולנוע עצמו הוא סוג של תעתוע, עולם דמיוני שנברא בתודעת היוצר והצופים:
החלום ב"התחלה" הוא הסרט, קוב הוא התסריטאי, אריאדנה הבמאית, ארתור המפיק, אימס השחקן, סאיטו הספונסר, ויוסוף, ובכן, הוא הטכנאי, או אולי פשוט הבחור שמסתובב בסט ומספק סמים למי שזקוק להם. הקורבן, פישר, הוא הצופה, זה שהסרט בדרך כלל מציג מולו את הרעיונות שכבר קיימים בתודעתו.
אך הפעם על הסרט לעמוד במשימה שאפתנית - לשתול במוחו של הצופה רעיון חדש. האם יש בכוחו של סרט לעשות דבר כזה? האם הקולנוע יכול לברוא מושגים חדשים או רק לשקף את מה שקיים? ייתכן שאלה השאלות שנולאן מבקש לשאול את עצמו ואותנו.
"התחלה" הופך לסרט טוב ממש ברגע מסוים, כשהוא מציג שילוב מכופף זמנים וממדים ובנוי למופת, בין 4 או 5 רמות שונות של חלימה. לכל אחת נרטיב משלה, קצב זמן שונה וחוקי פיזיקה שונים. שילוב החלומות הזה כולל את רוב רגעי השיא של הסרט: סיפור אהבה טראגי, שעון מתקתק, אקשן ומכות, קתרזיס ופיתרון תעלומות, הילוך איטי מורט עצבים וגם אחלה פס-קול. כל אלה מגובים בסיום חזק, וכשסרט מסתיים כראוי, קל לסלוח על החריקות בפתיחה.
הבעיה היא, שעד לרגעים המנצחים של "התחלה", צריך לסבול אקספוזיציה ארוכה מדי ומבלבלת, להאמין לחוקים שרירותיים ולא משכנעים שמוצמדים לאקט החלימה, ובעיקר להיזכר בסרטים אחרים שמימשו רעיונות דומים בצורה טובה יותר, מנומקת יותר ואפילו מרגשת יותר. אין בשאלת המציאות מול אשליה של הסרט הצהרה פוליטית כמו שאפשר למצוא ב"מטריקס", למשל. אין בחלומות שבסרט את הפיוט שאפשר למצוא ב"מדעי החלום". סיפור האהבה והזיכרון של קוב לא משתווה בעוצמתו לזה של "שמש נצחית בראש צלול", או אפילו ל"ממנטו" של נולאן עצמו.
בקיצור, שווה ללכת ולראות את "התחלה", אבל אל תתפלאו אם באמצע הדרך תתעייפו קצת.
"התחלה". ארה"ב 2010. במאי: כריסטופר נולאן. שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, אלן פייג', ג'וזף גורדון לויט, מריון קוטיאר, טום הארדי, מייקל קיין
עיניין של טעם:
תחנת איסוף
סרט שואה טיפוסי. למרות שהוא משחזר סיפור מעניין (תחנות המעבר של יהודי פריז בדרך להשמדה), הוא כולל, כמו רוב סרטי השואה הטיפוסיים, רגעים של איפוק ראוי להערכה, לצד רגעים מיותרים של טעם רע. למשל, סצנות של היטלר בבית הקיט שלו, שמוגשות כמעין קונטרסט ליהודים הנמקים במחנה המעבר. משונה.
פעם הייתי
בורקס לייט, ארוטיקה לייט וסיקסטיז לייט. בחדש של אבי נשר יש מהכול, אבל לא יותר מדי משום דבר. מי שאהב את "סוף העולם שמאלה" בטח לא יסבול כאן. מי שלא, ספק אם "פעם הייתי" הוא הסרט שיכבוש אותו.