בשבוע שעבר סגרתי חודש ראשון בעבודה החדשה שלי, כמנהל המקצועי באקדמיה של ג'ון מקנרו. ואם לסכם בשתי מילים: שינוי דרסטי. אחרי כמעט עשר שנים שבהן נאלצתי לנדוד יום יום במונית ממנהטן למזרח ברונקס למועדון הקטן והנחמד שבו עבדתי, אני רוכב לעבודה על אופניים למועדון ב"רנדל איילנד", אי קטן שנמצא מרחק יריקה ממנהטן ומשרת את העשירון העליון של חובבי הטניס של התפוח הגדול.
מדובר במועדון עם מעל 2,000 חברים ו-20 מגרשי טניס, שבבנייתו הושקעו כ-17 מיליון דולר. המועדון הוא שילוב של מועדון פרטי ומתקן ציבורי, מהסוג שרק בניו-יורק יכול להיות קיים. השטח שעליו נמצא המועדון שייך לעיריית ניו יורק, אבל בניית המועדון מומנה על ידי חברת "ספורטיים" עבור אנשי העסקים המיליונרים מוול-סטריט שאוהבים לשחק את משחק הזוגות הקבוע שלהם, או עבור נשותיהם המטופחות שמגיעות למועדון בבוקר, משחקות קצת טניס עם מאמן צעיר ושרמנטי, לפני שהן הולכות לאסוף את הילדים מבית הספר.
כחלק מההסכם עם העירייה המועדון חייב להשאיר כמות מסוימת של מגרשים עבור ה"קהילה" ולאפשר לכל מי שחפץ לשחק תמורת סכום סמלי. כך זוכים שחקני טניס מהשכונות הסמוכות לשחק בתנאים מעולים במחיר מוזל בחלק משעות היום.
מחירי המגרשים משתנים בהתאם ליום ולשעה. בשעות מתות ניתן להשיג מגרש במחיר "עממי" של 50 דולר לשעה. בשעות השיא המחירים עולים למעל 100 דולר לשעה, ובסופי שבוע המחירים הופכים לאסטרונומיים - 195 דולר לשעת מגרש. שיעורים פרטיים מתחילים ב-150 דולר לשעה, והבכירים ביותר מרוויחים עד 300 דולר לשעת אימון. למרות המחירים, המועדון מפוצץ שבעה ימים בשבוע, מיתון או לא.
נוסף לפעילות השוטפת של המועדון יש לנו קבוצת טניס מקצוענית שפועלת בליגת הטניס האמריקנית (WTT) - "הניו-יורק ספורטיימס". זוהי ליגה מקצוענית שמשוחקת בקיץ ומשלבת בין נשים וגברים למשחקי יחידים, זוגות, וזוגות מעורבים. הקהל מעורב במשחק ומעודד בקנאות, הפורמט הוא במסורת הספורט האמריקאי עם אפשרות להחליף בין שחקנים תוך כדי המשחק, הילוכים חוזרים, פסקי זמן וכדומה. לא מעט שחקני צמרת משתתפים בליגה הזאת, כולל אנדי רם ויוני ארליך בעבר. בשבועיים האחרונים הגיעו למועדון שחקנים כמו מרטינה הינגיס וג'יימס בלייק, ובשבוע שעבר אנדי רודיק התמודד מול ג'ון מקנרו, שמשחק כמובן עבור "הספורטיימס". גם קים קלייסטרס משחקת אצלנו בקבוצה.
***
המיקום האידיאלי, המועדון החדיש והמפואר ובייחוד ההייפ התקשורתי והמיתוס של "ג'וני מאק" הפכו את "ספורטיים ניו-יורק" - הבית של "האקדמיה של ג'ון מקנרו" - למקום החם של הקיץ בסצינת הטניס הניו-יורקית. הצפי הוא שכבר ביום הראשון של שנת הלימודים, שיהיה גם תחילת העונה הרשמית של האקדמיה, נהייה בתפוסה מלאה של ילדים, כלומר 160 ילדים ליום יתאמנו באקדמיה במשך 7 ימים בשבוע.
ג'וני מאק בפעילות באקדמיה
אלא שבשביל למלא את המועדון בשחקנים, המועדון לא צריך אותי ואפילו לא את מקנרו. המועדון היה מפוצץ כבר כשנפתח בשנה שעברה. הסיבה שג'ון מקנרו נתן את השם שלו לאקדמיה היא פשוטה: מקנרו רוצה להקים אקדמיה שתתחרה באקדמיות המצליחות של פלורידה. "אני רוצה להוציא אלופי עולם ולהוכיח שאפשר לעשות את זה גם בניו יורק. נמאס לי לשמוע שכל שחקן טוב שיש לנו פה באזור יורד לפלורידה כי אין פה אקדמיה רצינית", הוא הסביר לי בעיניים רושפות כשישב מולי וראיין אותי לתפקיד.
אחר כך הוא הסביר שאין לו סבלנות לרמה נמוכה. "מתוך 1,000 ילדים שיש כרגע במועדון 950 לא פוגעים, וגם חלק גדול מצוות המאמנים יהיה חייב ללכת הביתה", אמר. "חייבים לעשות פה ניקוי אורוות. אני רוצה להיפטר מכל הילדים העצלנים, להביא מאמנים יותר מקצוענים, אנשים שאכפת להם".
המטרה המוצהרת שלנו היא לצמצם את מספר הילדים באקדמיה, ובמקום 1,000 ילדים שמגיעים פעם-פעמיים בשבוע, יהיו באקדמיה 300-400 ילדים שיגיעו בין פעמיים לחמש בשבוע.
מקנרו מעורב בכל צעד בהקמת האקדמיה ומראיין אישית כל מאמן לפני שהוא מתקבל לעבודה, מכיר את הילדים הבולטים אישית ומעורב בפיתוח החבטות שלהם. בנוסף הוא עובד שעות נוספות להשיג ספונסרים וגייס כבר מיליון דולר מחברת נייקי לחמש השנים הקרובות (200 אלף לשנה), כסף שישמש עבור מלגות לילדים מוכשרים משכבות מצוקה. בינתיים נייקי היא החברה היחידה שאימצה את האקדמיה, אבל מקנרו עובד על השגת עוד מימון כי בלי הענקת מלגות אנחנו נהיה עוד אקדמיה שמשרתת את הילדים המפונקים והעשירים שיסיימו את הקריירה שלהם בקולג' נידח.
למקנרו יש עוד עניין אחד, והוא קשור לאגו הניו-יורקי שלו. ג'וני מאק הוא ניו-יורקר בנשמה וקשה להבין כמה באמת הוא רוצה שייצא שחקן עולמי מהתפוח הגדול. כי האחרון שיצא משם ועשה את זה בגדול הוא מקנרו עצמו.
***
מקנרו יודע שהוא הולך נגד הזרם וזה לא מפריע לו. "אני יודע שאנשים סקפטיים לגבי האקדמיה החדשה, הם מחכים לראות אותי מאבד עניין. אבל אני מאד רציני, אחרי הכל אני בן 51 וכמה זמן אני יכול עוד לסחוב בסבב הוותיקים. אני רוצה להוכיח לכולם שניתן לייצר שחקנים ברמה עולמית בלי לגרור אותם לאקדמיה בפלורידה או בקליפורניה ולגרום להם לוותר על חלק חשוב מילדותם, לנתק אותם מההורים, זה לא בריא בעיניי".
הפילוסופיה באקדמיה היא לעודד את הילדים לשחק ענפי ספורט אחרים ולנהל חיים נורמליים באופן יחסי. אין יום אימונים שלא כולל לפחות שעה של משחק כדורגל, כדורסל או פוטבול אמריקני. הענפים הנוספים יחשלו את הגוף של הילדים, יעזרו להם בקואורדינציה ובעיקר יספקו להם כיף ומפלט מהטניס, כי אימוני הטניס יכולים להיות מונוטוניים וההתנתקות תעזור להחזיר אותם לאימון עם חיוך. גם את אורך האימון אנחנו מגבילים ללא יותר משעתיים, אבל שעתיים נטו. האינטנסיביות של האימון היא הנקודה העיקרית שאנחנו מנסים להשליט. כל דקה מהאימון מנוצלת, הפסקות השתייה הן קצרות וקצב האימון הוא מסחרר, לילדים אין זמן לנשום, המאמנים נדרשים להיות להם על הווריד כי רק בצורה הזאת יגיעו התוצאות.
אקדמיות המוניות בסדר גודל כזה ועם יומרות מקצועניות קיימות בארה"ב לפחות כמה עשרות במספר. רובן ממוקמות בפלורידה, טקסס, קליפורניה ושאר המדינות עם מזג אוויר נוח לטניס. המפורסמת שבהן היא האקדמיה של ניק בוליטיירי בפלורידה, שהוציאה עשרות שחקנים לסבב כולל ג'ים קורייר, אנדרה אגאסי, מריה שראפובה, מייקל צ'אנג, ארון קריקסטין, בראד גילברט, טומי האס וזו רק רשימה מצומצמת.
בנוסף יש את האקדמיה של כריס אוורט, את זו של הרולד סולומון, של ג'סטין הנין ועוד לא מעט אקדמיות משובחות. בניו יורק יש לא מעט "אקדמיות", אבל מדובר לרוב בקייטנות חובבניות בלי שום מטרות רציניות חוץ מאשר להפקיד את הצ'ק של הלקוחות המסכנים בבנק. המחירים הגבוהים של המגרשים ועלות המחייה הגבוהה בניו-יורק מאלצים את בעלי האקדמיות המקומיות להתמסחר, כלומר לשים יותר ילדים על מגרש, לשלם כמה שפחות למאמנים ולספק את הרצונות של הילדים שלא ממש מתנדבים לעבוד קשה.
***
אנשים שואלים אותי איך העבודה עם בוס כג'ון מקנרו. למען האמת, לא מדובר בבוס שגרתי. קודם כל הוא לא נמצא במועדון כל יום ויכול להיעדר במשך שבועות: הוא עדיין מסתובב בעולם לפחות 6 חדשים בשנה כשחקן בסבב הוותיקים וכפרשן בכיר. כך שהתפקיד של הניהול היומיומי באקדמיה נופל עליי.
מה שכן, מקנרו מספק את ההשראה, את החזון ואת הטאץ' הייחודי שלו. באחת מהפגישות הראשונות בינינו, הוא שאל-אמר לי: "אוקיי, עכשיו בוא ותאמר לי איך ייראה יום אימונים באקדמיה שלי?". אחרי שהסברתי לו בפירוט כל דקה בתכנית האימונים, הוא עצר שנייה, חשב ונתן את הדגש שלו לכל הסיפור: הדבר היחיד שהוא ביקש היה שאשים דגש על אימונים בחבטות ההגשה, משחק המעבר ומשחק הרשת. "כולם מתאמנים בחבטות מהקו האחורי כל היום, ולאף אחד אין היום חבטות חיתוך או משחק רשת".
גם פגישות עבודה עם מקנרו הן לא שגרתיות. בדרך כלל כשמגיעים למשרד שלו למה שמוגדר "ענייני עבודה", הוא יפתח את הפגישה כמעט תמיד עם שיר או שניים בגיטרה האקוסטית שלו שיושבת דרך קבע במשרד. אחרי המוזיקה הוא יגיד פתאום: "פאק איט, גלעד, בוא נלך לחבוט קצת בכדור, נדבר כבר על המגרש".
וככה, בין משחקון למשחקון אנחנו דנים בנושאים הבוערים של היום. דרך הניואנסים הקטנים, בין החבטות ממנו אליי, מקנרו מעביר לי את התחושה האמיתית שאלוף עולם ייצא ממש מכאן, מהמגרשים האלו ליד מנהטן.
מקנרו Vs מקנרו: הסכסוך ביך האחים
מסתבר שגם בעולם הטניס הניו-יורקי יש לא מעט פוליטיקה, ובמקרה של מקנרו גם פיקנטריה משפחתית. הכוונה הראשונית של ג'ון מקנרו היתה להקים את האקדמיה שלו ב"פלאשינג מדו", מקום מושבה של אליפות ארה"ב הפתוחה בקווינס. "מה יותר טבעי מזה?", משתומם ג'ון, "זכיתי בטורניר הזה 4 פעמים, גדלתי רבע שעה מהמתקן וגם עשיתי דבר או שניים עבור נבחרת הדייויס של ארה"ב. אם לא נותנים לי להקים שם אקדמיה על שמי, אז למי ייתנו?"
אלא שמי שלא נתן לו להקים את האקדמיה בפלאשינג היה דווקא פטריק, האח הצעיר לבית מקנרו. פטריק, שמשמש כבר 7 שנים כקפטן נבחרת הדייויס (החליף את ג'ון ששימש קפטן שנה) וגם מונה לפני כשנתיים כאחראי לפיתוח הדור הבא של הטניסאים האמריקנים, הקים בשנתיים האחרונות ארבעה מרכזי אימונים עם אקדמיות שממומנות על-ידי איגוד הטניס האמריקני, אחת מהן בפלאשינג מדו. פטריק לא חשב שג'ון הוא האיש המתאים למשימה וסגר בפניו את הדלת.
ג'ון לא אהב את הדחייה בלשון המעטה ונכנס לפרויקט ב"ספורטיים" בלית ברירה. כשאני שואל אותו על "הברז" שדפק לו אחיו, הוא עונה: "איך אני אמור להרגיש כשאחי הצעיר מעדיף לקחת את הצד של לובשי החליפות? אני לא יכול להאשים אותו כי מדובר בפוליטיקה והוא צריך לשרוד, אני רק לא מבין לאן הולך כל הכסף שהם מרוויחים כל שנה ביו.אס. אופן. מדובר במאות מיליוני דולרים".
כך יוצא שהאקדמיה הממשלתית של פטריק מקנרו וזו הפרטית של ג'ון מקנרו הן למעשה אקדמיות מתחרות שמנסות כל אחת בדרכה לגייס את השחקנים הטובים ביותר, חלקם אפילו מתאמן בשתי האקדמיות שנמצאות במרחק 10 דקות נסיעה זו מזו. כבר היו כמה כתבות בעיתונות המקומית שבהם לכלכלו שני האחים אחד על השני.
אגב, האח השלישי - מארק מקנרו, עו"ד במקצועו, הצטרף לג'ון ואף קיבל ממנו את משרת מנכ"ל האקדמיה. מארק הוא גם זה שמנסה לפשר בין שני האחים המסוכסכים, בינתיים ללא הצלחה. "אני לא יכול לחכות לארוחת הערב המשפחתית בחג ההודיה הקרוב", אמר לי מארק בציניות מקנרואית טיפוסית.