בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב קבע כי קיים קשר סיבתי בין קטיעת רגלו של עובד לבין מותו כעבור 8 שנים, וקיבל את תביעת אלמנתו של העובד לקצבת תלויים מהמוסד לביטוח לאומי (המל"ל).
בשנת 1994 נפגע יצחק זרוק ז"ל בתאונת עבודה, ובעקבות פציעתו נכרתה כחודש מאוחר יותר רגלו הימנית. התאונה הוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה. 8 שנים לאחר מכן זרוק, שסבל ממחלת לב, הלך לעולמו.
לאחר מותו הגישה אלמנתו שרה זרוק לביטוח הלאומי תביעה לקצבת תלויים, בטענה כי מותו נגרם כתוצאה מפציעתו בעבודה, אך תביעתה נדחתה. האלמנה ערערה על ההחלטה לבית הדין האזורי, אך גם הוא דחה את התביעה בטענה כי אין קשר סיבתי בין המוות לבין הפציעה.
באמצעות עו"ד ענת קאופמן ממשרד לוי קאופמן ערערה האלמנה לבית הדין הארצי לעבודה, וזה הורה על החזרת התיק לבית הדין האזורי כדי שימנה מומחה שיקבע מהי הסיבה הסבירה ביותר שהביאה לפטירתו של זרוק.
המומחה, ד"ר ידעאל הר-זהב, קבע כי אמנם המנוח סבל ממחלת לב שהביאה לפטירתו, אבל "יכול להיות קשר בין האירוע הלבבי שגרם ככל הנראה למותו של זרוק, ובין התאונה אותה חווה 8 שנים קודם לכן".
המומחה הסביר כי ייתכן שאירוע דחק קיצוני הקשור באותה תאונה קדם לאירוע הלבבי, ואירוע כזה יכול להיות כאבי פנטום קשים בסמוך למוות.
בהסתמך על חוות-דעת המומחה קבעה שופטת בית הדין האזורי לעבודה, אהובה עציון, כי "מתקיימות הנסיבות שמאפשרות קיומו של קשר סיבתי בין תאונת העבודה לבין סיבת המוות, ועל כן האלמנה זכאית לקצבת תלויים בשל מותו הפתאומי של המנוח".