בתור "סמולן" מוצהר, אוהב ערבים, ליברל בנפשו וציוני בדמו, אני שוקל להצביע בבחירות הבאות למפלגת "ישראל ביתנו". זאת, אם השר אביגדור ליברמן יעמוד בראש המפלגה ויצא נקי מהחקירה המשטרתית נגדו.
איני מכיר את מר ליברמן ומעולם לא נפגשנו. אני גם מודע היטב לצדדים מסוימים באישיותו ובהתנהלותו, שאינם מלבבים במיוחד. אך בפוליטיקה אין צורך להתאהב במועמד, די שהוא מייצג בעמדותיו ובפעולותיו את מה שהבוחר מאמין בו, ועושה זאת טוב יותר מכל פוליטיקאי אחר.
אז מה יש לי בעד אביגדור ליברמן?
ראשית, ליברמן אינו מתחנף לאיש ואינו חושש להשמיע דברים קשים, לא פופולריים, גם אם אינם נעימים לאוזן. כזאת היא, לדוגמה, טענתו שהמו"מ עם הפלסטינים אינו רציני, כי מי שתמך בדוח גולדסטון ומשסה את העולם נגדנו לאחר שדחק בישראל לכבוש את הרצועה ולחסל את החמאס, אינו יכול להיות פרטנר רציני לשלום. שנית, האחריות שבה נוהג שר החוץ, למעט התקרית האומללה של השפלת השגריר הטורקי. רבים נוהגים לסנוט בליברמן וללעוג לו שאינו שותף לניהול יחסי החוץ המרכזיים כי הוא אישית מוחרם ע"י ממשל אובמה, הנשיא מובארק, ארדואן, מנהיגים אירופים וכן הרשות הפלסטינית. מה קל יותר מלשים את שר החוץ ללעג ולקלס?
הפרשנות שלי הפוכה. ליברמן נוהג ביושר ובהגינות כאשר הוא מודה שאיננו מתאים לנהל מו"מ עם הפלסטינים, כי הוא פשוט איננו מאמין בסיכויי המו"מ ואינו מאמין למילתם ולחתימותיהם. מידה כזאת של יושר ואומץ לב ציבורי לא התגלתה בפוליטיקה הישראלית שנים רבות. לו אני ראש הממשלה, הייתי עומד על כך ששר החוץ יהיה שותף מלא למגעים עם האמריקנים על מנת שישמעו גם את ה'איפכא מסתברא' של הימין הישראלי. הנטרול של ליברמן והסתרתו במגעים עם ארה"ב ואירופה אינם משרתים את האינטרס הישראלי.
שלישית, נוסף לכך שיש לליברמן תפיסה ריאליסטית ומפוכחת על הסכסוך הישראלי-ערבי, הצעותיו המדיניות הן ההגיוניות והבהירות ביותר בנוף הצחיח של השיח הרעשני בישראל. אפילו איש שמאל מובהק כמו פרופ' שלמה אבינרי נדרש לאחרונה להיגיון הטמון בשתי יוזמות של שר החוץ. אבינרי מסכים עם היוזמה של ליברמן להשלים סופית את ההתנתקות מעזה, ולהעביר את כל האחריות האזרחית עליה לזירה הבינלאומית ("הארץ" 19/07).
אבינרי מסכים גם לאימוץ הצהרת נאמנות שאינה כללית בלבד ומסתפקת בנאמנות לחוקי המדינה, אלא כוללת תוכן ספציפי של הכרה בלגיטימיות של ישראל ("הארץ" 26/07). אבינרי אינו מאמץ את תביעת ליברמן להצהרת נאמנות ל'יהודית ודמוקרטית', אך הצעתו להצהרה בעלת תוכן לא הייתה עולה לולא 'הצהרת הנאמנות' של 'ישראל ביתנו'.
ולבסוף, היוזמה המהפכנית והחשובה ביותר של שר החוץ היא תביעתו להחלפת שטחים ואוכלוסיות במסגרת הסדר מדיני עם הפלסטינים. להבנתי, ליברמן מציע להעביר לריבונות המדינה הפלסטינית את אזור המשולש על אוכלוסייתו הערבית, ולקבוע את גבולה המזרחי של ישראל במקביל, פחות או יותר, לכביש חוצה ישראל. זאת, בתמורה להכללת גושי ההתנחלויות בשטחה הריבוני של ישראל.
ההיגיון של הצעתו הוא כפול: ראשית, הוא מונע מהרצון לבסס סופית את העליונות הדמוגרפית של יהודים בישראל. שנית, אין בהצעתו פגיעה בערביי המשולש או נישול מי מהם מזכויותיהם. כל מה שנדרש הוא להזיז את קו הגבול מערבה; וערביי המשולש על רכושם וזכויותיהם יעברו לריבונות המדינה הפלסטינית. אין פה זכר ל'טרנספר' או לגירוש.
השאלה היא, אם יש לרוב היהודי בישראל סמכות מוסרית ומשפטית לדרוש מהמיעוט הערבי במשולש ובסביבתו להיפרד מאזרחותם הישראלית ולעבור, במחילה מכבודם, לריבונות המדינה הפלשתינית השכנה. שר החוץ, אני מניח, יענה בחיוב.
הצעתו של ליברמן לחילופי שטחים ואוכלוסיות נראית כיום יותר ויותר שפויה ואקטואלית על רקע קולות הזויים בימין, כגון משה ארנס, המצדדים בסיפוח יהודה ושומרון והענקת אזרחות ישראלית לתושביהם הערבים. סוף-סוף יצא המרצע הליכודי משק ההתנחלויות: ארץ-ישראל חשובה יותר מעם ישראל.
ההצעה להעניק אזרחות ישראלית לתושבי הגדה היא מתכון דמוגרפי בדוק לחיסולה של מדינת היהודים. הצעתו של ליברמן מבטאת את ההעדפה הנחרצת של עם ישראל על ארץ-ישראל, ולכן היא עומדת בניגוד לרעיונות האוויליים של סיפוח הגדה ותושביה.
כפי שאבינרי היטיב להזכיר לנו לאחרונה, הדוגמאות של התפרקות צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה ואו-טו-טו בלגיה מעידות על האותנטיות של ההזדהות הלאומית ("הארץ" 25/06). הצעת ליברמן לחילופי שטחים ואוכלוסיות היא תשובה עניינית ומנומקת למועצת יש"ע ולכל חסידי ההתנחלויות, כמו גם לחוגי השמאל והמרכז. למעשה, הצעתו עומדת במרכז הקונצנזוס הציוני בישראל ויש להעלותה לדיון ציבורי נוקב. אחרי הכול, ישראל היא ביתנו.
הכותב הוא יו"ר כלמוביל