גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

קשה להאמין כמה סרטים שאפתניים והפקות ענק הפסדנו מהסיבות הקטנות ביותר, כמו נקמנות של בעלי אולפנים או גחמות של כוכבים מפונקים. כל מה שנשאר לנו הוא להתנחם בעובדה שאילו הסרטים האלה היו נעשים, הם היו טובים הרבה פחות ממה שקיוו היוצרים מלכתחילה. הנה רשימה חלקית של יצירות הקולנוע הגדולות ביותר שנשארו על המדף.

בלי כוכב - אין סרט

"הארווי", סטיבן ספילברג

כוכבי על הם סיבה להפקת סרט, אבל גם להקפאתו. מילא פריס הילטון, לא ממש אושיית קולנוע, שנתפסה השבוע עם סם, אבל תשעים הימים הצפויים ללינדזי לוהן האלכוהוליסטית, ושלוש השנים שלהן צפוי ווסלי סנייפס בעקבות דחיית ערעורו על העלמת מס בסדר גודל של 15 מיליון דולרים, בהחלט עלולים לשבש סדרי הסרטה עתידיים.

נשמע מופרך? קחו דוגמה מהפרויקט האחרון של סטיבן ספילברג, שהוקפא רק מפני שהכוכב הראשי החליט ש"לא בא לו": רוברט דאוני ג'וניור, שנכנס ויצא מבתי כלא לפני שנים מספר, עד הקאמבק האחרון ועלייתו למעמד על, גרם לביטול ההפקה של הסרט "הארווי", רימייק של ספילברג לקלאסיקה הוליוודית משנות ה-50. דאוני אמר שהתפקיד לא נראה לו, וספילברג, שכבר הוציא סכומים נכבדים על ההפקה, פשוט הודיע שהוא מבטל אותה.

כשמרילין מונרו מאסה בחיים

"משהו חייב להישבר", ג'ורג' קוקור

מקרי מוות רבים של שחקנים שיתקו הפקות קולנוע. במקרה של טיירון פאוור ב"שלמה ומלכת שבא", זרקו את כל הסצנות שלו לפח והביאו במקומו את יול ברינר לתפקיד החכם מכל אדם. במקרה של הית' לדג'ר, שמת במהלך צילומי "מופע הפלאים של ד"ר פרנסאוס", השאירו את הסצנות שלו בסרט והביאו שלושה שחקנים שונים שימשיכו את דמותו.

מקרה המוות ההוליוודי המיתולוגי מכולם הוא עדיין התאבדותה של מרילין מונרו. היא עשתה זאת במהלך צילומי הקומדיה "משהו חייב להישבר", באוגוסט 1962, שגם כך לווו באיחורים ובמשברי הנפש של מונרו. הפרויקט הופסק, ומה שנשאר ממנו היה צילומיה המפורסמים של מונרו כשהיא יוצאת עירומה מהבריכה ומכסה עצמה חלקית במגבת.

התאגיד נתן, התאגיד לקח

גרנד הוטל, נורמן ג'ואיסון

בהוליווד יש קבוצה שלמה של תסריטאים שמתפרנסת לא רע מסרטים שמעולם לא הגיעו למסך. התסריטאי וויליאם גולדמן ("הנסיכה הקסומה") מספר באוטוביוגרפיה שלו על חמש השנים שהקדיש לניסיון להפיק גרסה חדשה ל"גרנד הוטל", הקלאסיקה של ויקי באום עם גרטה גרבו ועם ג'ון ברימור. גולדמן והבמאי נורמן ג'ואיסון רצו להפוך את "גרנד הוטל", שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב של שנת 1932, למחזמר של שנות ה-70. באולפני MGM התלהבו מהרעיון, ובמיוחד מהעובדה שהאתר שנבחר לסרט, מלון גרנד בלאס וגאס, שייך להם. אלא שהתאגיד החל לחשוש לטהרת המותג "גרנד", וביקש שליטה בסרט, לרבות זכות עריכה סופית. ג'ואיסון לא הסכים. לאחר שהוצעו כל מיני פשרות הזויות - למשל שלג'ואיסון יהיה חופש יצירתי בסצנות שמחוץ למלון, ולתאגיד תהיה שליטה על הסצנות שבתוכו - החבילה התפרקה. היא חזרה ונארזה כעבור ארבע שנים, ללא ג'ואיסון; אלא שאז גילה גולדמן כי מלון גרנד כבר הושכר לשני סרטים. העובדה שהבמאי פרנסיס פורד קופולה יצא עם סרט מוזיקלי שכולו צולם בוגאס, "אחד מהלב", הוציאה סופית את כל האוויר מהחלום.

בלי פוליטיקה, בבקשה

לב המאפליה, אורסון וולס

גאון הקולנוע אורסון וולס היה גם הילד הנורא של הוליווד, והותיר אחריו יותר יצירות לא גמורות מאשר סרטים שלמים. בתחילת שנות ה-40 ביקש לצלם את "לב המאפליה" על-פי ספרו שחל ג'וזף קונראד - יצירה שהפכה לקללה הוליוודית, ושסיבכה כארבעים שנה מאוחר יותר גם את פרנסיס פורד קופולה, שביסס עליה את "אפוקליפסה עכשיו", והתבוסס איתה בג'ונגלים של אסיה במשך כמה שנים.

וולס ראה בנובלה של קונראד את הבסיס לסרטו הראשון, עם השוואה מרומזת בין הג'ונגלים של קונראד לאירופה הנכבשת בידי הנאציזם, וזווית צילום חדשנית, שמתארת את המתרחש דרך עיניו של הגיבור. התקציב, קצת יותר ממיליון דולרים, הסתכם בכפליים ממה שהסטודיו היה מוכן להקציב, אך לא רק הוא גרם לגניזת הרעיון. בהנהלת חברת ההפקה RKO הזדעזעו בעיקר מהתסריט, שכלל הצהרות פוליטיות בתקופה שבה ארצות הברית עדיין הייתה ניטרלית. RKO דרשו פיקוח, וולס סירב, והסרט הוקפא.

בגלל האייתוללות

צדו האחר של הרוח, אורסון וולס

ועוד בענייני וולס. בתחילת שנות ה-70 הוא החל לצלם את "צדה האחר של הרוח", סיפור על במאי שמנסה לחדש את הקריירה הדועכת שלו. וולס בחר בבמאי ג'ון יוסטון לתפקיד הראשי, והקיף אותו בבמאים-שחקנים נוספים, כמו פיטר בוגדנוביץ', קלוד שברול ופול מזורסקי. הסרט שובש על-ידי בעיות של מימון, עם תבלין פוליטי - חלק מתקציב הסרט מומן על-ידי משפחת השאה האיראני. המהפכה האיראנית של סוף העשור לא האמינה בקולנוע הוליוודי, מקור הכסף נסתם, ולוולס נותרו רק ארבעים דקות מצולמות. בשלושים השנים שחלפו מאז הביעו עניין כמה גורמים, ביניהם בוגדנוביץ', להמשיך בצילומים, אלא שמצבו המשפטי של הפרויקט וסבך הבעלות עליו מנעו כל פעולה.

30 שנות חלום

דון קישוט, אורסון וולס

הפרויקט המקולל הגדול של וולס היה "דון קישוט". את הגרסה שלו לסיפור של סרוונטס החל וולס לצלם בשנת 1955, ובכל פעם שהיה לו כסף, חזר אליו עם צוות, וצילם באיטליה, בספרד ובמקסיקו. וולס הסכים להתבזות במשחק בסרטים לא-לו, בפרסומות ובתוכניות בידור בטלוויזיה רק כדי לאפשר לעצמו להוסיף ולצלם עוד סצנות לסרט, שכבר היה קשה לערוך לכדי יצירה קוהרנטית. חודשים אחדים לפני מותו ב-1985 הוא עוד דיבר על השלמת הסרט. זה לא קרה.

סרט על הסרט

דון קישוט, טרי גיליאם

ההפקה של דון קישוט עשתה צרות לא רק לאורסון וולס; גם לטרי גיליאם, שסגנונו המיוחד ומקוריותו הכניסו גם אותו לקבוצת הסיכון של במאי הפרויקטים הלא גמורים.

בין הפרויקטים שלו בולט "האיש שהרג את דון קיחוטה", שעליו טרח גיליאם לאורך שנות ה-90. הוא החליף שחקנים ושינה תסריטים, וגם 20 מיליון הדולרים שגייס באירופה לא הספיקו. בסופו של דבר החל לצלם בספרד בשנת 2000, ובשבוע הראשון לצילומים היה שיטפון שהרס את הציוד. מעבר לכך, ז'אן רושפור, שגילם את דון קישוט, חלה, ההפקה קרסה, וחברות הביטוח נכנסו לתמונה. אלא שפה דווקא יצא סרט: סיפור ההפקה מתואר בסרט הדוקומנטרי "אבודים בלה מאנשה". לאחרונה מדברים על ניסיון נוסף של גיליאם לחזור להפקה, עם רוברט דובאל כדון קישוט ועם ג'וני דפ כסנשו פנשה. אולי הפעם זה יצליח.

במוחו של אנס

קליידוסקופ, אלפרד היצ'קוק

גם לאלפרד היצ'קוק יש מאגר של סרטים שלא הופקו. באמצע שנות ה-60 הוא ביקש לצלם סרט חדשני ונועז, על אנס ורוצח סדרתי. היצ'קוק רצה לצלם את כל הסרט, שאמור היה להיקרא "קליידוסקופ", מבעד לעיניו של האנס, מחשבה חתרנית ומאיימת גם עבור היצ'קוק עצמו. אשף המתח רצה שהאנס שלו יהיה גבר נאה ומושך, ובחברת MCA טענו שהפרויקט "מכוער", וסירבו לתת לו גג. גם אודרי הפבורן, שאותה ניסה היצ'קוק לעניין בתפקיד, נרתעה מהרעיון, וכל מה שנותר הוא שעה של צילומים ללא דיבור.

שאפתני, שאפתני מדי

נפוליאון, סטנלי קובריק

אחרי הצלחת סרטו "2001: אודיסאה בחלל", ביקש סטנלי קובריק לצלם אפוס על חיי נפוליאון, דמות שריתקה אותו מנעוריו. קובריק התכוון לכסות את כל חייו של נפוליאון ולתאר את חיי היומיום בצרפת. בעזרת תחקירנים שעבדו לצדו במשך שנתיים, הגיע קובריק לתיעוד מדוקדק של התקופה, יצר 15 אלף תמונות ודוגמאות תלבושות, השתמש בעדשות מיוחדות, ואף עשה עסקה עם הצבא הרומני, שיספק לו חמישים אלף חיילים לסצנות הקרב. לתפקיד הראשי, אגב, הוא רצה את ג'ק ניקולסון.

אולפני MGM, שהפיקו והרוויחו מ"2001", השקיעו כחצי מיליון דולרים בשלב הטרום-הפקה, אך סירבו להמשיך ולממן את החזון המונומנטלי, במיוחד לאחר שהסרט "ווטרלו", שתיאר את הקרב האחרון של נפוליאון, נכשל בקופות ונקטל על-ידי המבקרים. קובריק נטש אותם לטובת האחים וורנר, שעבורם יעשה לבסוף את "התפוז המכני". נפוליאון נותר תסריט לא ממומש.

יותר מדי סרטי שואה

המסמכים האריים, סטנלי קובריק

פרויקט אחר של קובריק שמעולם לא יצא אל הפועל הוא סרט השואה השאפתני "המסמכים האריים". הוא פנה לסופר האידי יצחק בשביס-זינגר שיכתוב לו תסריט, אך זה השיב כי אין ביכולתו. לבסוף מצא קובריק ביוגרפיה על אישה יהודייה ואחיינה המתחזים לקתולים כדי לשרוד את השואה. ג'וליה רוברטס חשקה בתפקיד, אך קובריק העדיף לבסוף שחקנית הולנדית פחות מוכרת. הוא ערך צילומי ניסיון ועיצב את דמותה ואת תלבושותיה, וכבר היה בתהליך חיפוש אתרי צילום בצ'כיה, כאשר "רשימת שינדלר" יצא למסכים וזכה להצלחה אצל המבקרים והקהל. קובריק העריך שבטווח הזמן הזה אין מקום לשתי יצירות על השואה, ונטש את הפרויקט.

נקמת המפיקים

פינוקיו, פרנסיס פורד קופולה

בשנת 1992 חתם פרנסיס קופולה על הסכם עם ג'ים הנסן מ"החבובות" לכתיבת תסריט לסרט רב תקציב על-פי הקלאסיקה "פינוקיו". הסרט נתקע בחברת וורנר והוקפא בשנת 1995, ובשלב מסוים ביקש קופולה להעבירו לחברת קולומביה. וורנר אסרו עליו, וקופולה פנה לערכאות. במשפט טען פרקליטו כי וורנר טענו במרמה לבלעדיות, וכי נקמו בקופולה והרסו את חלום פינוקיו שלו רק כדי ללמדו לקח. בית המשפט קבע שהאחים וורנר אכן לא סגרו את החוזה עם קופולה כמו שצריך, ובשנת 1998 זכה הבמאי בפיצויים בסך 80 מיליון דולרים. וורנר הגישו ערעור, שהתקבל בבית המשפט בשנת 2001 - וזכו. קופולה נותר ללא הפיצויים השמנים וללא פינוקיו.

תחליף ליצירת מופת

Technically Sweet, מיכלאנג'לו אנטוניוני

כל חובב קולנוע מכיר את "זהות גנובה" ("הנוסע", בשמו המקורי) של מיכלאנג'לו אנטוניוני, בכיכובו של ג'ק ניקולוסון, אבל מעט יודעים כי אנטוניוני אמור היה לביים את ניקולסון בסרט אחר, Technically Sweet. הסרט אמור היה להיות מצולם ברומא, בסרדיניה ובנהר האמזונס, אך המפיק נסוג מפני תוכנית הצילומים, ובמקום הסרט הזה "פיצו" את אנטוניוני בפרויקט שהוליד את "זהות גנובה".

הולדן נשאר בספר

התפסן בשדה השיפון, מפיקים שונים

מאז הופעתו בשנת 1951, ניסתה הוליווד להשיג את זכויות ההסרטה לרומן האמריקאי הגדול של ג'יי. די. סלינג'ר, ששנא את דרך הטיפול ההוליוודית בסיפור קצר קודם שלו וסירב לכל הצעה ולכל סכום.

בין אלה שניסו לאורך השנים - המפיק סם גולדווין והבמאים בילי ויילדר, איליה קזאן וסטיבן ספילברג. בצוואתו של סאלינג'ר מצוי מכתב משנת 1957 ובו אמר כי הוא צופה שלא ימות עשיר ולכן הוא משאיר את ההחלטה על הפקת הסרט לאשתו ולבתו כסוג של פוליסת ביטוח, "ואשמח שלא אהיה אז בחיים כדי לא לחזות בתוצאות".

האפוס שלא היה

אני קלאודיוס, יוזף פון שטרנברג

הבמאי יוזף פון שטרנברג תכנן להפיק אפוס רחב יריעה על-פי יצירתו של רוברט גרייבס "אני קלאודיוס". על-פי האגדות המלוות את הסרט, פון שטרנברג הדקדקן ירד לפרטים של איכות הבגדים התחתוניים שילבשו הצבאות בסרטו. בעיות בהפקה ותאונה של כוכבת הסרט מרל אוברון עצרו את הצילומים. סרט טלוויזיה שנעשה בשנות ה-70, "האפוס שלא היה", ובו סיפור ההפקה הקטועה ורגעים מהסרט, הפך לקלאסיקה בפני עצמה, ויש אומרים שבאופן אירוני הוליד את ז'אנר סרטי "דה מייקינג אוף".

פרודו מקרתני וגולום לנון

שר הטבעות, הביטלס

בעקבות "לילה של יום מפרך" ו"הצילו" ניסו חברי הביטלס להפיק פרויקטים קולנועיים נוספים. ניסיון אחד היה גרסתם ל"שר הטבעות" של טולקין. הארבעה כבר דיברו על תפקידים - פול בתפקיד פרודו, ג'ון הוא גולום וג'ורג' הוא גנדאלף. הם התחילו להשתעשע בתלבושות, אבל בעלי הזכויות לא התלהבו, והפרויקט נפל. ל"שלושת המוסקטרים" כבר נכתב תסריט, אבל הביטלס, שעד אז שיחקו יחד רק את עצמם, נבהלו ונסוגו. סרטם הבא, "צוללת צהובה", ישוב ויהיה במתכונת המוכרת להם.

ציונות, ציונות

חיים ויצמן - הסרט

זו הייתה אמורה להיות הפקת הענק ההוליוודית הראשונה שתצולם בישראל - אפוס על חיים ויצמן, הנשיא הראשון, סרט שכולו הונע בכוח היזמות של מאיר וייסגל, נשיא מכון ויצמן, ועוזרו ומקורבו של הנשיא הראשון. לויצמן היו מעריצים רבים, גם במיליה הקולנועי העולמי, ועם פרסום האוטוביוגרפיה שלו, סמוך לקום המדינה, החלה ההתעניינות. חברת יונייטד ארטיסטס, שבראשה עמד ארתור קרים, ידידו הקרוב של וייסגל, התחייבה; מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, יוצרי "נעליים אדומות", התלהבו ועשו פה סיבוב לוקיישנים, כולל שיחה עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהסביר להם מהו הסיפור הקולנועי שהאומה העברית רוצה לראות.

ברוח התקופה - שנת 1953 - פאוול הודיע שהוא הולך על סרט בתלת-ממד, ודובר על אדוארד ג' רובינסון בתפקיד ויצמן. הפרויקט ירד ושב ועלה, וסופו שנזנח יחד עם דמותו של ויצמן, שכבר לא נראתה מלהיבה לנוכח גיבורי החיל של ישראל החדשה והכוחנית.

הוליווד התייאשה

מבצע אנטבה, מפיקים שונים

שחרור בני הערובה הישראלים באנטבה ב-4 ביולי 1976, שהתחבר עם יום השנה ה-200 לעצמאות ארצות הברית, הלהיב את קהיליית הסרטים ההוליוודית, ורכבת אווירית של מפיקים וכוכבים עשו דרכם לישראל בניסיון לקבל זיכיון לסרט האקשן. כאן הם נתקלו בביורוקרטיה הישראלית ובוועדת שרים שהתישה את יצרני הסרטים.

עיקר הבעיה היה שיתוף הפעולה של צה"ל ומתן מידע מבפנים על פעולת החילוץ. נוכח הפעולה שהסעירה את העולם, התבקש גם סרט מהיר, אבל העניינים כאן זחלו. הוליווד התייאשה, שני סרטי אולפן טלוויזיוניים הופקו בקצב שיא, ואת היתר קיבל העולם ב"מבצע יונתן" של מנחם גולן.

נזרק לים

הסרט האבוד של חברי "לול"

תחילת שנות ה-70. במסגרת חברת ההפקות שלהם "הגר", שכרו אורי זוהר, אריק איינשטיין, שלום חנוך וצבי שיסל בית מלון בהרצליה שהיה בתהליכי בנייה, הביאו צוות צילום, ובראשו דוד גורפינקל, והתחילו לצלם את עצמם. לא הייתה סיבה ולא תוכנית.

במיטב מסורת חבורת לול באו חברים ומזדנבות והכול תועד למצלמה, אבל פשוט לא התחבר למשהו קוהרנטי שאפשר לכנות סרט. בשלב מסוים אורי זוהר מאס בכל העניין וזרק את הקלטות הפסקול לים. החומר המצולם, לדברי שיסל, עדיין קיים איפה שהוא.