זה קרה רק לפני שנתיים בדרום אפריקה - אותה המדינה שעד לאחרונה היו כל העיניים נשואות אליה לרגל משחקי גביע העולם: משפחות פליטים ממדינות אפריקאיות שהיגרו ליוהנסבורג ולקייפטאון וחיו בה בתנאי עוני מחפירים רק כדי לנסות ולהתקרב למנוע הצמיחה של היבשת - קמו בוקר אחד לגלות שהשכנים שלהם בבית ממול, אלה שרק לפני כמה שנים היו פליטים, הכריזו עליהם מלחמה בטענה כי הם 'הגיעו לגנוב את העבודה מהם': אנשים הוצתו ברחובות, נרדפו ונרצחו כחלק מהתקוממות שפרצה ללא כל הודעה מוקדמת - מבטאת את התסכול הרב על האבטלה הגואה והפערים הכלכליים העצומים שנותרו מנת חלקם של תושבי דרא"פ גם אחרי ששלטון האפרטהייד הופל לקול תשואות העולם הנאור.
אנשי הקהילה היהודית במדינה היו אז, ב-2008, הראשונים להתייצב לצד הנרדפים, לסייע בהקמת מחנות פליטים, להכין עבורם שקי שינה ועשרות אלפי סנדוויצ'ים - כשהם מסבירים להם את חשיבות קבלת האחר במסורת היהודית ואת ערכיה של מדינת ישראל כחברת מהגרים ובית לאומי לתרבויות ומוצאים שונים.
גם מערך ההסברה של ישראל לא נשאר בצד: בפרלמנט בקייפטאון נתלתה תערוכה חגיגית המתגאה בקליטתם של בני העדה האתיופית בישראל ונציגים רשמיים מארץ הקודש הסבירו בגאווה לעיתונאים ומגישי טלוויזיה כיצד אנחנו קולטים עלייה ומבססים חברה מצליחה ורבה הישגים תוך עשורים בודדים הודות לשילוב מוצלח בין תרבויות וזהויות שונות.
היום, ההתבטאויות הללו בזכות מדינת היהודים שנאבקת ברחבי העולם על תדמיתה (בעיקר במדינה כמו דרום אפריקה בה נקשרת המילה "אפרטהייד" בדיווחים על ישראל בתדירות מדאיגה), נשמעות חלולות - אולי אפילו מטופשות.
כור ההיתוך החמים שהקמנו לנו כאן עובר מצויין בשיעורי האזרחות בכיתה, מחמם את הלב כשהילדים מבצעים בפעם המי-יודע-כמה את "אצלנו בחצר" האלמותי של נעמי שמר ומגלמים את טניה מבריטניה או גיל מברזיל - אבל נשמר אצלנו בתודעה רק כקלישאה ממוסגרת ומעוצבת היטב על הקיר. לגל מנפאל או נויה מקמבודיה, לא מצאו מקום בשיר.
בשם המאבק הקדוש למען הדמוגרפיה, נראה שמרוב אור לגויים הספקנו גם אנחנו קצת להסתנוור. שבלי לשים לב אנחנו מגדלים כאן דור על ברכי העיקרון שלפיו הערכים היהודיים הם עניין נזיל שאפשר להתאים לאג'נדה פוליטית ולשיקולי תועלתנות צרים. מערכת החינוך שלנו תלמד אותם מצוין איך "גרים היינו בארץ מצרים" וכמה חשוב לזכור זאת - אך בדרך תשכח לעשות את החיבור הכל-כך מתבקש לגרים שחיים בינינו שעברו את אותו גבול ישראל-מצרים ממש מעברו השני ומטפלים בסבא ובסבתא שלהם כדי שאימא ואבא יוכלו לצאת בבוקר לעבודה.
שרי הממשלה שהצביעו השבוע על גירושם של ילדים שנולדו כאן ולא מכירים כל מציאות אחרת אמנם לא נתנו את האות להעלות אותם באש ולשרוף אותם חיים ברחובות כפי שקרה רק לפני שנתיים באפריקה - הם פשוט החליטו באופן דמוקרטי, מודע ומנומק להעלות אותם עם כמה זוגות תחתונים וחולצות על מטוס למדינה שאינם מכירים ושלא חיו בה מעולם כשהם חסרי זהות וחסרי אמצעים.
הצרה היא, שלא מדובר רק בהחלטה לא רגישה - אלא גם בהחלטה מאוד לא אסטרטגית: בשביל להרוס כל טיפת הזדהות של דעת הקהל העולמית עם מדינה לא חייבים קומנדו שמסתער על ספינה באמצע הלילה - ילד אחד קטן (שלא לדבר על 400), עם עיניים קטנות ובוכות ומזוודה קטנה יכול לעשות את העבודה טוב בהרבה.
התמונה האחת הזו, יכולה ומאיימת ליצור נזק תדמיתי שגם עשרות נאומים על המוסר היהודי, קליטת העלייה והקבלה של האחר לא יצליחו לתקן - ולך שכנע את העולם אחר כך שאנחנו "מניפי דגל המוסר המערבי והפתיחות" במזרח התיכון.
האם מותר לשרים שלנו לקבל החלטה כזו? בהחלט. האם זה הופך אותם או אותנו לגזענים? כנראה שלא - זה פשוט אומר שאנחנו לא שונים מאף עם אחר ואין לנו כל זכות לטעון כך; שלמרות שאנחנו נהנים לראות עצמנו כעם קדוש, האור הגדול שאנחנו מפיצים לגויים נשאר תחום בגבולות הארץ ותואר עם הסגולה - בגבולות צומת סגולה.
הכותב שימש עד לפני כשנה כשליח מטעם הסוכנות היהודית בדרום אפריקה