תמיד הייתי מתבודד. האם זה נובע מהעובדה שאף פעם לא הרגשתי שייך, הן למקום שבו גדלתי, העיר בני-ברק, והן למוסדות החינוך התורניים שלמדתי בהם - או בגלל שהקפיצו אותי כמה כיתות, ותמיד למדתי עם תלמידים בוגרים ממני - או אולי כי גדלתי בבית מרובה ילדים ואף פעם לא הרגשתי צורך לחפש חברים מחוץ לבית, כי האחים שלי מילאו את כל הצרכים הרגשיים שלי?
לעולם לא אדע. מה שבטוח, מאז שאני זוכר את עצמי - חברים אף פעם לא חיפשתי.
אלא שגם האמירה הזאת איננה לגמרי מדויקת. איפשהו בסוף שנות ה-80, כשעזבתי את העולם החרדי, התגייסתי לצבא והפכתי לחלק מהתרבות התל-אביבית החילונית התוססת והדקדנטית, ואז סבבו אותי הרבה מאוד אנשים. הרבה גברים ונשים, שעמם חלקתי סגנון חיים, והרבה מאוד אלכוהול ומוזיקה רועשת. כשאני מדקדק בציציות של אותה תקופה נפלאה, אף כי חלולה, אני יכול להודות כי מלבד לב שבור ועיניים טרוטות, היא לא הביאה לי הרבה. גם אז אותם חברים לא באמת היו חברים.
בשביל אנשים כמוני, שרואים את העולם בצבעים של שחור ולבן, חברות היא מושג בעייתי, אולי יותר מכל דבר שסובב אותנו. רוב בני האדם, שלמדו להתכופף מול הכאבים והתחלואים שהחברה מזמנת להם במהלך החיים, מסוגלים ליצור אצלם בראש היררכיה של חברים: אלה שיוצאים איתם לבילויים, אלה שהילדים לומדים עם ילדיהם באותו גן או בית-ספר, אלה שעובדים איתם באותו מקום עבודה, ואלה שסוחבים משנות השירות הצבאי או הלימודים באוניברסיטה.
עבור אנשים כמוני יש רק סוג אחד של חברים: הכול או כלום. או שהם חברים שאפשר להתייעץ איתם על הכול, לבכות להם על הכול, לצלצל אליהם בשעות הקטנות של הלילה, ואף חס וחלילה ללוות מהם כסף כשהזמנים קשים - או שכלום.
עבור אנשים כמוני, חברות היא דבר כה מעייף, שלוקח ממך כל-כך הרבה אנרגיות, שרצוי שהוא יבוא במנות מאוד קטנות, אחרת נתמוטט.
עבור אנשים כמוני, כשחבר מצלצל בקול שבור אנחנו לא מעבירים נושא הלאה, אלא חופרים ומתעקשים עליו; עבור אנשים כמוני, כשחבר נעלב ממישהו אחר, אנחנו נפתח במערכה ראשונה של מלחמת עולם כדי להחזיר לו את הכבוד העצמי שלו; ועבור אנשים כמוני, הלך-הרוח הנפשי של החבר חשוב לפעמים אפילו יותר מזה שלי.
אנשים כמוני גם לא זקוקים לעדר שילך אחריהם כדי להרגיש שהם שווים משהו. אנשים כמוני גם לא צריכים גירויים סביבתיים כדי ללמוד ולהחכים, ואנשים כמוני מבינים שבספרים, בתרבות ובאמנות, הם ימצאו את כל התשובות לשאלות שתמיד חיפשו.
הבעיה הכי גדולה היא שאנשים כמוני משתעממים בקלות: היכולת שלנו להיות בסביבתם של אנשים שלא מחדשים דבר, שלנים את אותן תלונות שוב ושוב, שלא מסוגלים להתמודד עם הבבואה שהעולם משקף בפניהם - היא מזערית.
הבעיה עם אנשים כמוני היא רף הציפיות הגבוה שיש לנו מאותם חברים שליקטנו במהלך שנות חיינו. רף הציפיות הזה אף פעם לא יתממש - לא כי אנשים כמוני טובים מאחרים, אלא כי כל אחד מאיתנו רואה חברות בצורה אחרת, ואין דרך אחת טובה יותר מרעותה.
הבעיה מתגברת מעצם העובדה שהחיים של כולנו דינמיים, ואף פעם אנחנו לא חיים באותה המשבצת, וברגע שמשהו משתנה - זוגיות חדשה, ילדים, עבודה חדשה, בעיות כלכליות - הכול משתנה.
אם יש משהו שלמדתי מתוכנית הטלוויזיה שבה שהיתי כמעט 4 חודשים עם אנשים זרים, שרובם בוודאי לא היו, ולא יהיו, חברים שלי - זה שתמיד צדקתי, לפחות כלפי עצמי, וחברויות זה דבר שאנחנו לא באמת זקוקים לו.
חברות בעולם המודרני משולה בעיניי לעוד חולצה שנקנתה בזארה, או לעוד מכנסיים שקסטרו יצליחו לדחוף לנו בעזרת קמפיין שיווקי מנצח. בשביל מה אנחנו זקוקים להם אף אחד לא יודע, במיוחד כשיש לנו זוג זהה בארון. אבל בדיוק כמו אותם פריטים שאנו ממהרים לרכוש כדי למלא חור ענק שיש לנו בלב, בתקווה שאולי הוא יהפוך אותנו למאושרים יותר - כך גם עומס החברים: ברוב המקרים כולם דומים, כולם אומרים את אותם דברים, ושום דבר חדש לא תלמד מאף אחד - והחור, החור בלב, אף פעם לא יתמלא.
אבל האמת היא שהבעיה המרכזית איננה הדינמיקה של החיים שמשנה אותנו כיחידים, וכתוצאה מזה גם את הקבוצה, אלא הבעיה היא אותו רף ציפיות שיותר מכל הוא גורם לעלבונות, היעלבויות וכאבים.
כל אחד מאיתנו היה, ויהיה, במצב מול החברים שלו שנדמה לו שהוא נתן יותר מהאחר, שהוא הקריב יותר, ולכל אחד מאיתנו יש את הפנקס השחור הקטן, שבו, ממש כמו אלוהים בפתח כל נדרי, הוא רושם וזוכר מה בדיוק הוא עשה לאחר, ומה הוא קיבל - או ברוב המקרים לא קיבל - בתמורה.
הניסיון הראה לי שדווקא אנשים כמוני הם אלה שתמיד נשארים עם לב פתוח ומצפה לחברויות חדשות: לא בגלל החסרים שיש לנו, גם לא בגלל הבדידות שלעתים תופסת אותנו, אלא דווקא בגלל המידור, הסלקציה והראייה הנכוחה של החיים.
ודווקא כל אותם דברים גורמים לנו באחת, בשנייה מזוקקת, לזהות אדם טוב, כזה שהנשמות שלנו מתחברות, לתת לו הזדמנות, לחבק אותו ולהכניס גם אותו אל רשימת החברים שלנו.