הימים האחרונים ב-NBA הם מה שמכונה בארה"ב "ימי השאריות". שחקנים חופשיים ללא חוזה (פרי-אייג'נטס), שלא קראו נכון את השוק וחיכו יותר מדי זמן להצעה, מגלים שהרוב המוחלט של הקבוצות בליגה כבר מילאו את הסגלים וחנקו את תקרת השכר. כל מה שנשאר להם עכשיו לעשות זה פחות או יותר להשפיל את עצמם ולהציע לקבוצות שייקחו אותם במחיר מינימום. בדרך כלל מי שנואש יותר הם השחקנים, שמעדיפים במקרה הגרוע להעביר עונה עם כסף נמוך, מאשר להיזרק לאירופה בידיעה שהדרך חזרה פנימה תהיה קשה הרבה יותר.
זה קורה עכשיו גם לשאקיל אוניל. שחקן של 20 מיליון דולר בעונה שעברה בקליבלנד, חתם בבוסטון עבור שכר מינימום של כ-2.8 מיליון דולר לשנתיים.
תופעת שחקני המינימום היא תופעת לוואי שהולכת ומתפתחת עם השנים, ולמען האמת די נוחה בעיקר לקבוצות. מצד אחד יש כמובן את שחקני ה-15 מיליון דולר פלוס (נכון להיום יש 19 כאלו) וה-NBA היא הליגה המתגמלת ביותר מבחינת שכר בארה"ב. אבל מצד שני, נכון לשלב הזה של הקיץ, יש כבר 43 שחקנים שחתומים על חוזי מינימום לעונה הבאה, והמספר הזה צפוי להיסגר על כ-60 שחקנים כשהעונה תתחיל. במלים אחרות, קרוב ל-15% מהשחקנים בליגה יהיה חתומים על חוזי מינימום.
***
איך הגיעה הליגה למצב הזה? בואו ניקח את מיאמי היט כדוגמה. כשההיט בנו את הקבוצה השנה הם שמו כמעט את כל הכסף על שלושה פרי-אייג'נטס - ווייד, לברון וכריס בוש. בכסף המועט שנשאר הצליחו להביא עוד חמישה שחקנים, ואז נסתמה תקרת השכר. באופן תיאורטי, אי אפשר להביא יותר שחקנים.
אלא שכדי לאפשר עוד מקומות עבודה בליגה, אפילו בכסף קטן - הסכימו בארגון השחקנים לחתום על סעיף לפיו קבוצה שנמצאת מעל תקרת השכר, יכולה להביא כמה שחקנים שתרצה בתנאי שהיא מציעה להם שכר מינימום. ככה בדיוק יצא שמיאמי מתכוונת להחתים (ומחתימה) לא פחות משבעה שחקנים על חוזה מינימום. גם סן אנטוניו, שתקועה עם חוזים כבדים, נאלצה להביא ארבעה שחקני מינימום.
הרצון של שחקנים לשחק ב-NBA ומיעוט המשרות, משחקים במקרה הזה לידיים של הקבוצות. השחקנים שהזיעו בליגות הקיץ בארה"ב וניסו להרשים את הסקאוטים בתקווה לקבל חוזה, יודעים מראש לאן הם הולכים: לחוזה מינימום.
כשוויל ביינום עזב לפני שלוש שנים את מכבי ת"א כדי לנסות ולהשיג מקום ב-NBA, הוא ויתר על לא מעט כסף במכבי, כדי לחתום על חוזה מינימום בדטרויט פיסטונס שהיה שווה אז בערך 700 אלף דולר ברוטו לעונה. ביינום חווה על בשרו את תופעת הלוואי הנוספת: הפיסטונס עשו אז את מה שלא מעט קבוצות עושות - הם ניצלו את הרצון שלו לשחק ב-NBA והחתימו אותו לא רק על חוזה מינימום, אלא על חוזה שאם ירצו להמשיך איתו לעונה נוספת - גם היא תהיה בשכר מינימום. כך נוצר מצב שביינום הפך לשחקן חמישייה בפיסטונס וישב על חוזה מינימום...
אגב, הקיץ הוא כבר קיבל מדטרויט חוזה של 9.75 מיליון דולר לשלוש שנים. כך שרק בעונה הרביעית שלו כמקצוען ב-NBA הוא מצליח לצאת מהלופ של חוזה מינימום.
מה שבכל זאת מגן במשהו על השחקנים הוא העובדה ששכר המינימום נקבע לפי ותק, וקבוע מראש לפי חוקי הליגה (ראו גרף).
שחקן בשנה הראשונה בליגה ירוויח בעונת 2010/11 שכר מינימום של 473,604 דולר. שאקיל נמצא בקטגוריה "הזקנה" ביותר, של שחקנים עם 10 עונות ומעלה - להם מובטח שכר מינימום של 1.3 מיליון דולר.
***
תופעת שכר המינימום נפוצה מאוד בספורט האמריקני, וה-NBA לא שונה מכל ליגה אחרת. מקום שבו התופעה נרחבת עוד יותר היא ה-NFL. גם כאן הסיבה היא העובדה שקבוצות מנצלות את שיטפון השחקנים שיוצאים מהקולג'ים ומיעוט המשרות כדי להציע משכורות מינימום. בעונה שעברה, כ-40% מהשחקנים בליגה היו כאלו שהרוויחו שכר נמוך מ-500 אלף דולר ברוטו.
ב-MLS שכר המינימום נקבע העונה על 40 אלף דולר לשחקן, וגם כאן מתוך רצון להשלים את השורות בשחקנים זולים כדי לא לעבור את תקרת השכר, נוצר מצב ש-24% מהשחקנים בליגה הכדורגל האמריקנית מרוויחים העונה שכר מינימום.