ארץ נהדרת מזכירה, במקרה או שלא במקרה, את סטרדיי נייט לייב האמריקנית. לכן, ניתן היה לצפות ש"זוהי סדום", סרט הקולנוע הראשון שמבוסס על התוכנית, ייראה כמו סרט של סטרדיי נייט לייב. כלומר, כזה שבנוי על פיתוח של הדמויות ממערכוני התוכנית, כולל כמה מחברי הקאסט, רק עם עלילה ארוכה יותר.
אלא ש"זוהי סדום" דווקא שואב את השראתו מסדרת סרטים של חבורה אחרת, שנולדה בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי: מונטי פייתון הבריטים, שהתחילו כידוע אף הם בתוכנית טלוויזיה. במעבר מהטלוויזיה למסך הגדול (בסרטים כמו מונטי פייתון והגביע הקדוש, או בריאן כוכב עליון), נוספו לסדרה הבריטית דמויות חדשות וקווי עלילה שלא נחקרו בתוכנית, וכך קורה גם ב"זוהי סדום". זה אומר, למשל, שהדמויות היחידות שתכירו מראש בסרט הזה הם שימי ודקלה, שגם הם מסתפקים בהופעת אורח קצרצרה.
לא שעתוק של התוכנית. "זוהי סדום"
נקודת דמיון נוספת למודל הבריטי נמצאת בניסיון להפוך את הסרט הזה ליותר מסתם קומדיה, ולשלב בו גם ביקורת סטירית - כזאת שתעניק לו נופך רחב יותר וערך מוסף - על החברה שאנו חיים בה.
הניסיון הזה, למרבה הצער, מתפזר קצת בהיעדר עקביות. האם סדום שנחרבת על-ידי צמד נציגי ממסד ישראליים - אחד מהם אלים ונטול רגשות אשמה והשני יורה ובוכה - היא אנלוגיה לעזה? או שמא היא דווקא ישראל עצמה, ההולכת ומתפוררת בשל נורמות מושחתות, קשרי הון ושלטון, ביורוקרטיה חמדנית ובהמיות שמשתלטת על הרחובות?
נדמה שגם התסריטאים עצמם, מולי שגב, אסף שלמון ודוד ליפשיץ, לא ממש רצו להחליט, והעדיפו להישאר בצד הבטוח שבו התשובה היא גם וגם וגם במעין ניסיון לומר הכול. זו הרי בדרך כלל התוצאה של ירי כבד מכל כלי אפשרי ולכל כיוון, שבא במקום הפצצות כירורגיות מדויקות (אם כבר הזכרנו את המבצע בעזה, כלומר).
ניסיון נוסף, מוצלח יותר, הוא הניסיון ליצור בידול בין הסרט לבין תוכנית הטלוויזיה מבחינה סגנונית, כלומר באמצעות הצילום ופס הקול. "זוהי סדום", באדיבות הבמאי אדם סנדרסון, מתגאה בכמה צילומי חוץ נאים ובהדמיה ממוחשבת מרשימה, ואלה מעניקים לסרט אסתטיקה קולנועית מתקבלת על הדעת. אם כי, בסופו של דבר, רוב הסצנות מתרחשות בחלל סגור ודומות ויזואלית למערכונים המוכרים מהטלוויזיה (אם כי זה אומר שהסרט יחזיק יפה בצפייה ביתית ובאינספור שידורים חוזרים על המסך הקטן, שצפויים לו כנראה בשנים הקרובות).
אבל מעבר לכל אלה מונח כמובן הניסיון החשוב ביותר, בטח מבחינת מעריציה הרבים של התוכנית, והוא הניסיון הכה מאתגר פשוט לגרום לקהל לצחוק.
ולמרות שב"זוהי סדום" יש פחות דמויות, אין חיקויים והסיפור נמשך לאורך זמן ארוך יותר ובקצב איטי יותר, בניסיון הזה הסרט מצליח ללא ספק. ייתכן שהוא אפילו קובע סטנדרטים חדשים לקומדיה ישראלית שאינה שייכת לז'אנר הבורקס, או לז'אנר ההזיה התל אביבית הלא ברורה.
אמנם כמה מהשחקנים המוכשרים בקאסט מקופחים מעט בשל מיעוט הדמויות (מריאנו אידלמן, למשל, נאלץ להסתפק בתפקיד משנה לא בולט), אבל בסופו של דבר היצירה השלמה היא מצחיקה מאוד, מתוזמנת נכון וכיפית לצפייה.
"זוהי סדום". ישראל 2010. במאי: אדם סנדרסון. שחקנים: טל פרידמן, דב נבון, עלמה זק, אסי כהן, מריאנו אידלמן, אלי פיניש, יובל סמו, מאור כהן, אייל קיציס, אורנה בנאי, מוטי קירשנבאום
עניין של טעם:
גנוב על הירח
סרט האנימציה החדש בדיבובו של סטיב קארל הוא מסוג הסרטים שילדים יאהבו יותר מההורים. למרות שגם ההורים לא יסבלו. יש בו קריצות לעולם המבוגרים פה ושם (למשל דמות נבל שמזכירה באופן חשוד את ביל גייטס, כולל הגזרה האגסית), אבל השאר הוא בדיחות פלוצים ויצורים צהובים חמודים.
סולט
מותחן אווילי למדי שהאטרקציה המרכזית בו היא אנג'לינה ג'ולי. זה, וכמה סצנות יפות של מכות והתהפכויות. מסוג הסרטים שחובבי אנג'לינה יאהבו יותר מהצופה האובייקטיבי.