סיכום ביניים של הפרטת תנובה, שנתיים וחצי מיום החלפת הידיים בקונצרן המזון הגדול בישראל: זהבית כהן ומאיר שמיר מתקוטטים על השמנת, על הקצפת ועל מי ישלוט. מאיר רוצה לרכוש את חלקה של זהבית לפי שווי המתקרב ל-2 מיליארד דולר, זהבית אומרת לו, פחות או יותר, תמשיך לחלום. מאיר שם עכשיו את מניותיו על המדף, ובנק לאומי מוכן לחפש לו קונה ואף מסכים לרכוש כמה אחוזים בעצמו.
סיכום ביניים של המספרים: שנתיים וחצי, שווי הקונצרן קפץ פי 2, הרוכשים השיגו תשואה פנומנלית של כ-350% על ההון העצמי, ושניהם חושבים שזו הזדמנות קנייה גם בשווי שאליו קפצה תנובה.
השאלה הקשה: כיצד קפץ שווי תנובה בצורה כה דרמטית? תנובה הרי לא מייצרת ומספקת שבבים מיוחדים לתעשיית ההיי-טק, אלא מספקת לנו מוצרי חלב ובשר. נהדרים ככל שיהיו - החלב המועשר, גבינת העמק השמנמנה, נפוליאון המשובחת - הם בהחלט לא הסיבה לקפיצה בשווי. גם שיטות הניהול המודרניות כביכול שהכניסה זהבית לארגון המיושן כביכול לא השביחו את העסק עד כדי כך.
הסיבה לקפיצה הרבה יותר בסיסית: אדמה. לתנובה יש אוצר גדול חבוי במאזנים, אוצר שזהבית ומאיר הקפידו לא לחשוף - רשימת נכסים, שופרא דה שופרא, לכל אורכה ורוחבה של הארץ. מהיהלום שבכתר - השוק הסיטונאי (שנמכר בחלקו), דרך מתחם סינמה סיטי (נמכר) ומתחם המחלבה שליד בית אגד בדרך בגין בתל-אביב - ועד לנכסים מצוינים אחרים בחיפה, פתח-תקווה, רחובות ועוד ועוד ועוד (והבעיה היא שאנחנו לא ממש יודעים על ה'עוד ועוד' הזה, כי דו"חות תנובה על רשימת נכסיה הם סוד כמוס שידוע למספר אנשים מצומצם).
תיק הנדל"ן הזה שווה, על-פי הערכות, כמיליארד דולר, כך שהפעילות הבסיסית של תנובה נמכרה בהפרטתה, למעשה, בחינם. טוב, תגידו, זו חוכמה שלאחר מעשה, ומדובר גם בעסקה של קונה ומוכר מרצון. אם המוכר הסכים ולא הבין את הפוטנציאל הנדל"ני - בעיה שלו.
שני הטיעונים הללו ממש לא מדויקים: ארכיון "גלובס" משופע בכתבות טרם ההפרטה שהצביעו על פוטנציאל הנדל"ן ועל הערכת החסר שלו במכירה, רק שאיש לא ידע עד כמה הפוטנציאל גדול, כי איש לא קיבל לידיו את הדו"חות, לבד מאלה שזכו מההפקר.
שנית, המוכר, במקרה של תנובה, לא היה מוכר סטנדרטי - מדובר ב-640 אגודות שיתופיות, קיבוצים ומושבים, רווחיים ומפסידים, מפוצלים ומסוכסכים, שלא מבינים ביזנס ולא ראו דו"חות מימיהם, במיוחד לא של החברה בבעלותם, ולא היה איש שיצעק בשבילם: "מוכרים את הנכס שלכם בנזיד עדשים!"
הפרטת תנובה היא דוגמה רעה מאוד להפרטה שהיטיבה עם מעטים על חשבון הרבים. זו שערורייה ענקית, שצריכה להיבחן ולהיבדק לכל אורכו של התהליך. הנה כמה מהאנשים שהיו מעורבים בהפרטה, בעקיפין ובמישרין, שמסוגלים לספק לנו את התשובות.
- זהבית ומאיר: אין ספק, המנצחים הגדולים. לאו דווקא בזכות כישורים יוצאי דופן, אלא בזכות ניצול המרקם העדין שתנובה היתה נתונה בו. זהבית ישבה חזק-חזק על האוזן של אריק רייכמן, לשעבר מנכ"ל תנובה, שניהל את מכירת החברה. אריק החליט למכור לזהבית את השליטה בחברה, אף על-פי שאייפקס לא הגישה את ההצעה הגבוהה ביותר במכרז.
זהבית ואריק היו מוקסמים זה מזה: איזו אידיליה מופלאה הם שידרו בזמן המכירה. אכן, לזהבית היו מיליון סיבות לשדר אמפתיה לאריק, היא הרי זכתה בפיס; אבל למה אריק נשבה בקסמה?
- אריק רייכמן: האיש שהוקסם מזהבית, אבל מאז, כך מספרים, האידיליה התחלפה ביחסים צוננים. אריק, אומרים, מחזיק בטן מלאה על זהבית. הבטן הזו התאפקה שנתיים וחצי, עד לראיון עם רייכמן השבוע במגזין G.
שימו לב למה שאומר אריק על זהבית: "היא מנהלת בשיטה של פיקוח הדוק, לחץ תמידי על האנשים וקבלת מידע תמידי על מה שקורה. מערכת הבקרה שלה יותר הדוקה.
מהשוני הזה בין הגישות מסתעפים הרבה דברים, אבל זה שורש ההבדל בינינו... היא הציעה לי לנהל את הוועדה האקזקוטיבית של תנובה, שהיא לדעתי המכשיר העיקרי במערך הניהול של תנובה, אבל לא הסכמתי. לא חשבתי שמי שסיים 12 שנה, בתפיסה מסוימת של דברים ובמעמד מסוים, יכול להישאר בחברה בתפקיד כזה... דברים כאלה לא יכולים לעבוד..."
איך זה נשמע לכם? לנו אריק נשמע פגוע עד עמקי נשמתו, כמי שהשתמשו בו ו... כן, זרקו אותו מתנובה. ומי שהשתמשה וזרקה, לפי תחושתנו וכנראה גם לפי תחושתו, היא זהבית כהן.
- פרופ' יצחק סוארי: אחד מאנשי המקצוע הבכירים בתחום החשבונאות והערכות השווי בישראל. רייכמן טוען בראיון כי סוארי העריך את תנובה ב-600 מיליון דולר (בלבד), ובאותה נשימה אומר את המשפט המדהים הבא: "אין ספק כי 25% מהערכת השווי של תנובה היו ערך הנדל"ן שברשותה, ומחירי הנדל"ן האמירו בטור הנדסי מאז החתימה. דבר נוסף: בהערכת השווי האלה משחקים כל מיני גורמים שאני לא מכיר..."
מה?! מי שיחק, אריק? גלה לנו את "הגורמים שאתה לא מכיר" ששיחקו בהערכות השווי, כדי שנדע סוף-סוף מי שיחק עם הפרטת תנובה.
- איציק באדר: בן-דודו של מאיר שמיר. באדר הוא האיש החזק בארגון הקניות של הקיבוצים, שהשאירו בידיהם כ-23% ממניות תנובה. לכאורה, באדר שמר על האינטרסים שלו וזכאי למחמאות, אבל השאלה צריכה להיות אחרת לגמרי: למה הוא לא צעק בזמנו בקול גדול שמוכרים את תנובה בחינם? הוא הרי יכול היה לארגן בקלות מימון לרכישת הארגונים שרצו לצאת מתנובה, אבל הוא העדיף לשבת בשקט.
- עו"ד רם כספי: יועץ-העל של הסקטור העסקי במשק הישראלי. אין כמעט עסקה גדולה שכספי לא מעורב בה. כספי היה יועצו של רייכמן בניסיון להנפיק את תנובה עוד לפני הפרטתה. כספי הוא גם יועצו המשפטי וחברו הקרוב של... מאיר שמיר וייעץ לו ברכישת מניותיו בתנובה.
- רו"ח גד סומך: עומד בראש פירמת ראיית החשבון סומך-חייקין, יועץ על ואנשי סודם של בכירי המשק (כמו גליה מאור, מנכ"לית לאומי, הבנק שסיפק את האשראי לרכישת תנובה).
בניגוד לכספי, סומך בורח מהתקשורת כמו מאש. סומך היה ועדיין רואה החשבון של תנובה יחד עם גוף ביזארי, שנקרא 'ברית פיקוח' (שבראשה עומד... ירון רייכמן, בנו של אריק), ומקורב גם לזהבית כהן.
סומך הוא איש חריף מאוד, ואנו בטוחים שהוא זיהה את הפוטנציאל הענק שהסתתר בדו"חות של תנובה. גד ורם (כספי) הם חברים מאוד-מאוד טובים ומרכזים בידיהם כוח עצום. הכוח של המידע - כל עסקה גדולה עוברת תחת ידיהם. רם וגד, גד ורם, יד ביד.
גד לא מוציא הגה לתקשורת, אבל רם מדבר עליו: "גדי הוא חבר אישי קרוב שלי זה עשרות שנים", אמר רם בעבר, "ואני גם מייצג את הפירמה שהוא עומד בראשה... אם יש בעיה, אני מיד מטלפן לגד... מה שסומך אומר, ככה זה! גד הוא אציל, הגון וישר. איש לא יכול לכופף אותו בכל הקשור לשיקוליו המקצועיים, גם לא שועי הארץ".
סליחה, רם? אכן, לא כופפו את שניכם בכל הקשור לשיקולים המקצועיים שלכם. הם אכן שיקולים מקצועיים לעילא ועילא. הבעיה היא שהם שירתו היטב את שועי הארץ ולא את מאות האגודות המסכנות שהרכיבו את תנובה.
בזמנו הודבקה לכספי, שלא בצדק, 'שיטת השקשוקה', על הפרטת צים. שקשוקה לא היתה שם, אבל חוש הריח הלא ממש מפותח שלנו מזהה כעת איזושהי פשטידת גבינה עשויה היטב מהגבינות המשובחות של תנובה: בולגרית, פטה כבשים, גבינת שמנת, פרמז'ן, קצ'קבל, קורט מלח, פלפל, קמח וחלב מועשר, תנור על 180 מעלות ו... ללקק את האצבעות. טרפו בתיאבון: זהבית כהן ומאיר שמיר. מי שצריך לפצח את המתכון הנהדר הוא מבקר המדינה, גם אם שאלת סמכותו מצריכה טיפול מיוחד.
eli@globes.co.il