נעה ורטהיים, המנהלת האמנותית של להקת המחול ורטיגו, מפתיעה ביצירה סוחפת, מהפנטת ביופיה ובעוצמתה, מבוצעת באופן מבריק על-ידי רקדני הלהקה, יצירה שיש בה עומק, וירטואוזיות, שפע, שכמו בפאזל, כל החלקים נופלים במקום הנכון, ומספקים לקהל חוויה מרגשת ויוצאת דופן.
על הבמה מעין קו מתאר של בית, שבו פתח שיוצא ונכנס לחילופין לאורך המופע. על-פי התוכנייה, אותו קו מתאר מסמן על הבמה קו גבול שתוחם בין החוץ לפנים. מאותה תוכנייה ניתן גם להבין שהיצירה היא חלק מטרילוגיית יצירות של נעה ורטהיים מן השנים האחרונות, ובהן "לידת הפניקס" ו "רעש לבן", טרילוגיה שמהווה תהליך אישי של היוצרת, שבו היא חוקרת את הקשר בין אדם למקום, בין אדם לאדם, ובינינו לאדמה שעליה אנו חיים.
הקשר לאדמה, ליקום, לעולם, קיים לאורך היצירה ומתבטא יותר מכל לדעתי בקשר החזק שקיים בין מרכיבי היצירה, מה שהופך אותה לדבר כל-כך שלם, וכמובן גם להיפך.
הקשר בין אדם למקום. "מאנא"
המוזיקה הנפלאה של רן בגנו, עיצוב התלבושות והבמה המצוין ומעורר המחשבה של רקפת לוי, השפה התנועתית העמוקה, מלאת הפרטים והתוכן, והביצוע המהפנט של הרקדנים, חוברים יחדיו ליצירה עגולה ומצוינת.
העבודה מאופיינת בקטעים קבוצתיים חזקים מאוד, בהם כוריאוגרפיה השואבת את הצופה אל היצירה, אל לב הספירלה שבה משתמשת נעה ורטהיים ככלי כוריאוגרפי.
"מתאבדת" על הבמה
למיטב הבנתי, היצירה עוסקת בצורך למלא ולהתמלא, בחיפוש התמידי אחר משהו, ובעובדה שאותו חיפוש הוא מקור החיים ויחד עם זאת הוא יוצר קושי וצער, משום שהוא לנצח אינו ממומש.
בין הרגעים הבולטים בעיני בערב המרגש הזה, היה סולו נהדר בביצועה של רינה ורטהיים, אחותה של נעה. רינה רקדנית מרתקת, שהשתבחה עם השנים, והיא מביאה אל הבמה, מעבר ליכולת טכנית מעולה, מעין תחושת דחיפות ומחנק. היא בפירוש "מתאבדת" על הבמה. כתפיה קשורות לבלון שחור ענק, המלווה את היצירה כולה, והוא הברקה בפני עצמו. אמנם בלון, אך שחור אטום ומאיים, שלעתים מהווה מראה שבה משתקף הקהל. גם בסולו מתקיימת אותה דואליות כאשר מצד אחד רוקדת ורטהיים על כריות האצבעות, כמו נמשכת למעלה, אל החופש, אך המשיכה הזו נראית כחונקת ומייסרת, כמו אותה השאיפה לשחרור שהיא יותר מכל כובלת.
לקראת סוף היצירה מתחיל קטע ארוך שאותו מובילה אלכס שמורק, גם היא רקדנית נפלאה, שכמו ורטהיים, מביאה אל הבמה מעין תחושת מחויבות, בעירה פנימית, לצד תנועתיות אלגנטית ומאופקת. שמורק מובילה את הלהקה לקטע קבוצתי מהפנט המסיים את היצירה הנפלאה הזו.
"מאנא", להקת המחול ורטיגו, כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים, מרכז סוזן דלל, במסגרת פסטיבל מחול לוהט