בשבוע שעבר החליט בית המשפט המחוזי בתל-אביב כי עמוס ברנס - שהופלל ברצח רחל הלר, ריצה 8 שנות מאסר, ניהל מאבק ארוך שנים להוכחת חפותו וזוכה "זיכוי טכני" כעבור 26 שנים - יקבל פיצוי של יותר מ-5 מיליון שקל מהמדינה, בין היתר בגין שלילת חירותו.
סיפורו הטרגי של ברנס הוא סיפור כישלונן של המשטרה ושל הרשות השופטת בישראל, כישלון שגם 5 מיליון השקל שיקבל לא יוכלו לטשטש. המשטרה כשלה בכך שגבתה מברנס הודאה ברצח, באמצעים אלימים ותוך התעללות של ממש, ואחר-כך ניסתה להסתיר את הדברים. המערכת המשפטית נכשלה בכך שהפנתה עורף לברנס במשך עשרות שנים, דחתה את בקשותיו החוזרות ונשנות למשפט חוזר והתייחסה אליו כאל משוגע.
אבל מתוך אפלת הפרשה האומללה הזו, שנמשכת כבר 35 שנה, מנצנצים כצמד כוכבי מרום שני אנשים שבחרו להתייחס אל הרוצח המורשע בדרך אחרת, מוסרית יותר, והצילו - ולו במעט - את כבודן האבוד של מערכות החוק.
המדובר בשופטי בית המשפט העליון לשעבר, חיים כהן ז"ל ודליה דורנר.
מכתב התנצלות
כהן היה אדם יוצא דופן. הוא נולד בגרמניה למשפחה אורתודוכסית, עלה לארץ בגיל 18, ובעקבות השואה חזר בשאלה ופנה ללימודי המשפטים. כהן הפך לאחד מהשופטים הליברליים ביותר בתולדות בית המשפט העליון. הוא נהג לצטט את אמרתו של אחד השופטים האנגלים: "אלמלא חסדו של אלוהים, הייתי יכול אני לעמוד במקום שבו הנאשם עומד לפני עתה" - ואימץ לו גישה זו כדרך חיים.
כהן ישב בהרכב שדחה את ערעורו של ברנס על החלטת המחוזי להרשיע אותו ברצח. ברנס טען אז את מה שיטען לאורך כל השנים - כי הודאתו ברצח נגבתה ממנו לאחר שלא ישן במשך 4 ימים ו-3 לילות, שבמהלכם הוכה על-ידי חוקריו.
ואולם, 3 שנים חלפו, וקצין המשטרה, עזרא גולדברג, חשף את התנהלותו הקלוקלת של צוות החקירה של ברנס וסיפר על כך לכהן. עד היום לא ברור אם כהן השתכנע כי ברנס חף מפשע. מה שבטוח זה שהוא הגיע למסקנה כי לברנס נגרם עוול כבד, וכי לו עצמו היה חלק גדול בעוול הזה. בצעד אמיץ וחסר תקדים הודה שופט העליון בטעותו ושלח לאסיר העולם, שאותו הרשיע ברצח, מכתב התנצלות.
בהמשך החל כהן לנהל קשר רציף עם ברנס, ביקר אותו בכלא ונלחם על שחרורו. הוא אף ביקש מהנשיא לחון את ברנס, אך ברנס התעקש על משפט חוזר שיטהר את שמו. לבסוף התרצה ברנס, הנשיא קצב את עונשו, והוא המשיך לנהל את מאבקו מחוץ לכלא.
"סופו של הצדק להיגלות, וסופו של המעוות להיתקן, ומי ייתן שלא יארכו הימים וצדקך יצא לאור עולם", כתב כהן לברנס עם שחרורו.
פגמים חמורים
בדומה לכהן, גם דורנר נחשבה לחריגה בנוף האנושי של שופטי העליון, שרובם באו מהאליטה המזוהה עם שכונת רחביה בירושלים. היא נולדה בטורקיה והתגוררה במשך שנים בשיכון עולים באשדוד. למרות חריגותה - ואולי דווקא בגללה - היא לא היססה להביע דעות עצמאיות במסגרת החלטותיה.
אחת החשובות שבהן היתה החלטתה להורות על קיום משפט חוזר לברנס, לאחר שלאורך השנים דחו 3 שופטים שונים, מהחשובים והבולטים שבשופטי העליון, 3 בקשות שונות של ברנס לקיום משפט חוזר.
"איני בטוחה עוד כלל ועיקר באשמתו או בחפותו של ברנס. בסופה של פרשה זו רק דבר אחד ברור לי - בהליך הרשעתו נפלו פגמים חמורים, הרובצים לפתחה של המדינה... בצירוף האפשרות כי מודעות להם היתה משנה את תוצאות המשפט", נימקה דורנר את החלטתה על קיום משפט חוזר.
תיקון עוול
בדצמבר 2002 החליט בית המשפט המחוזי בנצרת לזכות את ברנס בזיכוי "אילם", כלומר ללא שמיעת הראיות ומבלי לקבוע אם ביצע את המעשים המיוחסים לו. זאת, לאחר שהתביעה חזרה בה מרצונה לנהל משפט חוזר.
בין ההחלטה של השופטת דורנר על משפט חוזר לבין החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת הלך לעולמו השופט כהן. אחד מנושאי ארונו בהלוויה היה ברנס.
אחת ממספידיו היתה השופטת דורנר: "ב-14.3.2002 הוריתי על קיום משפט חוזר לברנס", סיפרה דורנר בהספד. "בשובי לביתי נמסר לי כי השופט כהן ביקש לשוחח אתי בטלפון. התקשרתי לביתו. קולו כבר לא היה יציב, וניכר בו כי נחלש. אך את אשר אמר לי אני זוכרת מילה במילה. וכך אמר: 'אני מודה לך על שתיקנת את העוול שעשיתי. תזכי לאריכות ימים'. התרגשתי עד דמעות. מאוחר יותר נודע לי כי שיחת הטלפון עמי היתה המעשה האחרון שיזם כהן לפני מותו".
אף סכום כסף שבעולם לא יוכל להחזיר לברנס את רגעי חייו האבודים שלקחה ממנו המדינה. השופטים כהן ודורנר הפגינו - כל אחד בדרכו - התנהגות מוסרית יוצאת דופן בפרשה, והצילו מעט מכבודה האבוד של המערכת כולה.