התקנונים של קרנות הגמלאות השונות חולשים, כידוע, על זכויותיהם של החברים בהן ושל שאריהם והמוטבים שלהם. מדובר בתקנונים ארוכים ומסובכים, שמעטים יודעים מה כתוב בהם. אחריהם המבול.
בשנת 1950 נשא המנוח מרדכי קרצמן ז"ל את עמליה לאישה. למעלה מ-30 שנים לאחר נישואיהם עלו חיי הנישואים שלהם על שרטון, והם נפרדו - אך לא התגרשו. את פרק ב' של חייו בילה המנוח עם ידועה בציבור, רחל עזריאלי. כך, עד ליום מותו בשנת 2003, היו לו גם אישה חוקית וגם ידועה בציבור.
המנוח קרצמן היה חבר בקרן, שהיא קופת גמל לקצבה, המבטחת את חברי אגד בביטוח פנסיוני. כחצי שנה לפני מותו הוא הגיש לקרן בקשה בכתב להכיר ברחל כידועתו בציבור, הזכאית לגמלת שארים לאחר פטירתו כאילו היתה אשתו החוקית. זמן קצר לאחר מכן אישר מנכ"ל הקרן כי בקשתו של המנוח התקבלה. לכאורה טוב ויפה.
אלא שהוראה הנכללת בתקנון הקרן קובעת כי מי שחיה עם החבר בעת פטירתו כבעל ואישה, וניהלה עמו משק-בית משותף משך 5 השנים האחרונות לחייו - תהיה זכאית לגמלה לאחר פטירתו כאילו היתה אשתו החוקית, בתנאי שנמסרה לקרן בקשה בכתב, וקבלתה אושרה לפחות 3 שנים לפני פטירת החבר. והנה, בקשתו של המנוח הוגשה ואושרה רק מספר חודשים לפני פטירתו. בעיה.
לאחר פטירת המנוח פנתה הקרן לבית המשפט המחוזי בחיפה, בבקשה שיצהיר כי רחל, הידועה בציבור, אינה זכאית לקצבה, וכי עמליה, האלמנה החוקית ממנה נפרד המנוח כ-20 שנים לפני פטירתו, היא הזכאית לכך.
השופטת ברכה בר-זיו קבעה כי רחל אכן היתה ידועתו בציבור של המנוח. את עמליה, אשר טענה כי רחל כלל לא היתה ידועתו בציבור, היא האשימה בחוסר תום-לב ובניסיון להסיט את תשומת-הלב מן העיקר. בר-זיו קבעה כי רחל היא הזכאית לגמלת השארים, אך לאור הוראה אחרת בתקנון הקרן, המתייחסת למצב שבו החבר מותיר אחריו שתי אלמנות, פסקה כי הגמלה תחולק ביניהן בשווה.
הן עמליה והן רחל ערערו על פסק הדין לבית המשפט העליון. ערעורה של רחל התקבל, ונקבע כי רק היא, כידועה בציבור של המנוח, זכאית לגמלת השארים מהקרן. פסק הדין אינו מתייחס רק למקרה הספציפי, אלא נקבע בו כי הוראת התקנון, המתנה את זכותה של הידועה בציבור לגמלת השארים באישור בקשתו בכתב של המנוח לפחות 3 שנים לפני פטירתו, נוגדת את תקנת הציבור - ולכן בטלה.
רווחת החבר ושאריו
שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר (עמו הסכימו השופטים אשר גרוניס וסלים ג'ובראן), פתח בכך שהמנוח ורחל אכן היו ידועים בציבור, היינו, קיימו חיי אישות כבעל ואישה וניהלו משק-בית משותף.
"האם בנסיבות העניין עמידתה הדווקנית של הקרן על קיומה של דרישת ההודעה הינה הגבלה קבילה בראי דיני החוזים?", שאל דנציגר - והשיב על כך בשלילה. לדידו, עיקרון תום-הלב בקיום חוזה אינו מאפשר לקרן לעמוד בדווקנות על דרישתה שהמנוח יודיע לה על רצונו לרשום את ידועתו בציבור, כזכאית לגמלה, לפחות 3 שנים לפני פטירתו. "כאשר הוראה תקנונית מביאה לידי תוצאה בלתי הגונה ביחסים בין הצדדים, יכול בית המשפט להתערב על יסוד עיקרון תום-הלב", הוסיף.
על-פי דנציגר, אף שלא כל הקפדה דווקנית על לשון החוזה משמעה נהיגה בחוסר תום-לב, הרי כאשר צד לחוזה נוקט הקפדה דווקנית, מקום שזו אינה נחוצה ויש בה להכשיל את הגשמתו - הרי לנו הפרת חובת תום-הלב. "עיקרון זה תקף אף ביתר שאת במקרה דנן בו מתמקד הדיון בכיבוד רצון המת", הדגיש דנציגר. במקרה כזה, כך הוא, המהות היא החשובה, ולא הצורה. "אין זה ראוי לסכל את רצונו של המת מנימוקים פורמליים".
דנציגר קבע כי עמידתה הדווקנית של הקרן על קיומה של לשון התקנון, הדורשת במפורש כי חבר הקרן יבקש להכיר בידועתו בציבור לפחות 3 שנים לפני פטירתו, "הנה התנהגות חסרת תום-לב". הוא הסביר כי אחת המטרות החשובות של התקנון היא רווחת החבר ושאריו, היינו, להבטיח כי חברי הקרן יוכלו ליהנות מקצבת זקנה, לה חסכו במהלך תקופת עבודתם באגד, וכשיעברו מן העולם יקיריהם ייהנו מקצבת שארים, וכך ישמרו על רמת החיים לה הורגלו בחיי יקירם.
סטייה מדרישות חוזיות
על-פי דנציגר, מטרה זו יש להגשים בנוגע לכל חבר וחבר, תוך שמירה על מספר מצומצם של מגבלות מהותיות: איסור הגדלת חבות הקרן, הפוגעת באיזון האקטוארי שלה; והגנה על זכויותיהם הסוציאליות של התלויים בחבר, לאחר שיעבור מן העולם, על מנת שזכויותיהם לא ישללו באורח שרירותי.
דנציגר קבע כי תשלום הגמלה לרחל, הידועה בציבור, לא יפגע באף אחת מן המטרות האמורות. אדרבא, יהיה בו כדי להגשים את תכלית התקנון, לקיים את שאריו של המנוח - הידועה בציבור.
"עיקרון תום-הלב מתיר במקרים נאותים סטייה מדרישות חוזיות לביצוע החיובים באופן מושלם", הזכיר דנציגר, "ונדמה כי זהו בדיוק המקרה הראוי לנהוג כך".
הוא ראה להבהיר כי אין להבין מקביעתו כאילו כל אימת שבת-זוג תטען למעמד של ידועה בציבור - תחויב הקרן לשלם לה גמלת שארים, ללא בדיקת טענתה ובחינת מצב הדברים לאשורו. אלא שלא ניתן להסתפק במבחן הטכני והגורף, המביא בחשבון רק את מועד הגשת הבקשה להכרה בידועה בציבור. "ההכרה בידועה בציבור צריכה להיעשות על בסיס אמות-מידה מהותיות", כך דנציגר.
אף שדי היה בדברים אלה כדי לקבל את ערעורה של רחל ולחייב את הקרן לשלם לה את גמלת השארים, ראה דנציגר להדגיש כי קביעותיו אינן חלות על המקרה הספציפי בלבד. "נוכח חומרת פגיעתה של דרישת ההודעה... לא ניתן להסתפק בהגבלת תחולתה במקרה הספציפי בלבד", הדגיש.
הוא בחר להביט בהוראת התקנון, המתנה את זכותה של הידועה בציבור בכך שהמנוח ביקש להכיר בה, לפחות 3 שנים לפני פטירתו, בראי תקנת הציבור. "אין אני קובע כי הקרן אינה רשאית להתנות תנאים למימוש זכות החבר להחלפת מוטבים", הבהיר, "אך יחד עם זאת תנאים אלה צריכים להיות סבירים, ועליהם לעלות בקנה אחד עם עקרונות מושרשים בדיני החוזים - וביניהם עיקרון תקנת הציבור", המשיך.
"האם דרישת הקרן להודעת החבר 3 שנים טרם פטירתו עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור?", שאל דנציגר. "תשובתי לשאלה זו שלילית", לא הותיר מקום לספק.
"תקנת הציבור הינה המכשיר המשפטי אשר באמצעותו החברה מבטאת את ה'אני מאמין' שלה", חידד דנציגר. בקשר לכך הוא ראה התנגשות בין חופש החוזים והערך שבקיום החוזה, כמו גם המגבלות הניצבות בבסיס התקנון, מצד אחד, לבין עיקרון כיבוד רצון המת, מן הצד השני.
אל חופש החוזים יש להתייחס במעט פחות "הדרת קודש", בהקשר הנדון, מאחר שלמעשה תקנון הקרן הנו חוזה אחיד, וההסדרים שעוצבו בו נכפו על החבר, והוא לא היה שותף לעיצובם.
דנציגר התייחס גם אל הערכים המוגנים שבבסיס התקנון, ששמירתם הכרחית לשם הבטחת מימוש מטרת הקרן - הקניית רווחה לכלל חברי הקרן לטווח ארוך. "הערך החשוב ביותר לענייננו הוא המגבלה התקציבית-כלכלית", המשיך. הוא לא מצא בערך זה הצדקה לדרישה הבלתי ראויה, בעיניו, של מתן הודעה לפחות 3 שנים לפני פטירת החבר.
"איני מתכחש לקושי הראייתי בפניו ניצבת הקרן בבואה להכיר בידועה בציבור לצורך גמלת שארים", הבהיר, "ואולם... הפתרון לקושי זה לא ימצא במבחן פרוצדורלי המסתפק במועד מסירת ההודעה. הפתרון נעוץ דווקא בהחלת מבחן מהותי, אשר יוחל על כל מקרה לגופו ועל-פי נסיבותיו הוא".
דנציגר לא התעלם מכך שבדיקה שכזו תצריך השקעת משאבים מצד הקרן. עם זאת, מבחינתו זו החלופה הראויה ביותר, בוודאי ראויה יותר מאותה הוראה בתקנון. "ברי כי עדיפה הקצאת משאבים נוספים על פני יצירת עיוותים הגוררים אחריהם תוצאות בלתי צודקות שעמן לא ניתן להשלים".
דנציגר ראה לייחד דברים אף לכיבוד רצון המת. "עיקרון כיבוד רצון המת מהווה חלק מתרבותנו, והוא נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי ומזכות הקניין של המצווה, ומהווים זכות חוקתית בישראל", הזכיר. "דרישת הודעה מצרה ומציבה מכשול בפני הגשמת רצון המת", המשיך. הוא הבהיר כי גם עיקרון כיבוד רצון המת אינו חזות הכול, ואף הוא מצוי במתח אל מול מגבלות התקנון, המגבלה התקציבית-כלכלית והמגבלה הסוציאלית.
הקרן לא תוכל לשלול
"באיזון שבין המגבלה התקציבית-כלכלית לבין עיקרון כיבוד רצון המת, ידו של האחרון על העליונה. גם באיזון שבין עיקרון קיום החוזה לבין עיקרון כיבוד רצון המת, ידו של האחרון על העליונה", קבע דנציגר וחרץ: "דרישת ההודעה הקבועה בהגדרתה של הידועה בציבור בסעיף 1 לתקנון, הגורעת מעיקרון כיבוד רצון המת ומגבילה אותו באופן ממשי, נוגדת את תקנת הציבור".
מסקנה זו הובילה אותו להורות על בטלותה היחסית של דרישת ההודעה הנדונה. "באותם מקרים בהם מתקיימים היסודות העובדתיים של הידועה בציבור על-פי התקנון... אך לא התקיימה דרישת ההודעה, קרי לא חלפו 3 שנים לפחות בטרם נפטר חבר הקרן מעת שהגיש בקשה בכתב והיא אושרה בכתב על-ידי מנהל הקרן - הרי שהקרן לא תוכל לשלול את זכאותה של הידועה בציבור, והנטל להוכיח כי בת-הזוג היא אינה ידועתו בציבור של חבר הקרן המנוח יוטל על שכמה של הקרן ולא על שכמה של בת-הזוג". (ע"א 1966/07).
אל תסתכל בנייר
בפסק הדין משגר העליון מסר לבני-זוג המסרבים להעניק גט מסיבות כלכליות. צפויה לו השפעה "רוחבית" בתחומים מגוונים.
במקרים רבים בני-זוג מסרבים להעניק גט לבן-זוגם החוקי משיקולים כלכליים גרידא. בן-הזוג אינו מוכן לוותר על זכויות סוציאליות, שלדעתו נצברו לו במהלך חיי הנישואים שלו עם בן-זוגו. למשל, הזכות לקצבת שארים, כמו במקרה שנדון בפסק הדין. בן-הזוג מעדיף להישאר נשוי לזה שממנו הוא נפרד למעשה, והוא מקווה כי לאחר פטירתו של בן-זוגו יזכה הוא לגמלה, בהיותו בן-הזוג החוקי.
גם לבני-זוג שכאלה שיגר השופט יורם דנציגר מסר חד וברור. בית המשפט העליון אינו מתרשם מ"ניירות". העובדה שלפיה מבחינה חוקית ורישומית מדובר בזוג נשוי אינה חזות הכול. בית המשפט מעדיף את הבחינה המהותית של הדברים. יתרה מכך: הקפדה דווקנית על פרוצדורה והעלאת טענות פורמליות במהותן עלולה להתפרש כהתנהגות חסרת תום-לב. עד כדי כך.
ניתן לשער כי שמעו של פסק הדין יהדהד למרחוק. את קביעותיו של דנציגר ניתן יהיה ליישם בתחומים רלוונטיים נוספים. אין ספק כי למקרא פסק הדין ימהרו מנהלי קרנות פנסיה שונות לפשפש בהוראות התקנונים שלהן.
ניתן לשער כי בעקבות הפסיקה יתקיימו דיונים פנימיים בין כתלי המוסד לביטוח לאומי. אף לשופטים בבתי הדין לעבודה מוטב שיכירו את פסק הדין על בוריו.
וחשוב מאלה: תדענה נשות ישראל (ויידעו גם גברבריה) כי לא מסתכלים עוד בקנקן - אלא במה שיש (או שאין) בו.