בית משפט השלום בתל-אביב דחה בשבוע שעבר תביעת דיבה שהגיש עו"ד אסף שרעף נגד לשכת עורכי הדין ויועץ התקשורת איתי בן-חורין בגין פרסום בביטאון לשכת עורכי הדין, אשר בין היתר תיאר התנהלות שלו בתיק מסוים כ"לא חכמה", מאחר שלא עשה שימוש בתקשורת במהלך ניהול התיק.
השופט חגי ברנר קבע כי הפרסום אכן מהווה לשון הרע, אך מכיוון שמדובר בהבעת דעה שהעובדות המצוינות בה נכונות - ללשכה ולכתב יש הגנה מטעם החוק.
"התובע דווקא ראוי לשבח ולא לגנאי על שבחר לנהל את העימות המשפטי בזירה הראויה באמת לכך - בית המשפט, ולא באמצעות אמצעי התקשורת כמנהג הקלוקל שרווח לאחרונה במקומותינו, אלא שאין עסקינן בשאלה מהי הדעה 'הנכונה', אם יש בכלל מושג כזה - אלא אם עובדות הרקע, שעל יסודן הביע הנתבע את דעתו השנויה במחלוקת, היו אכן נכונות", ציין ברנר.
התובע ייצג אישה שהגישה תביעת לשון הרע נגד אחד מבעלי רשת בתי-הקפה ארומה על שהשתמש כלפיה בביטויים גסים, בוטים וגזעניים. לאחר שהתביעה התקבלה במישור החבות, ונחתם הסכם פשרה בין בעלי הדין לפיו שילם הנתבע ללקוחה פיצוי של 100 אלף שקל - זכתה הפרשה לפרסום ולסיקור רב באמצעי התקשורת השונים.
בפברואר 2007 פורסם בביטאון לשכת עורכי הדין טור דעה שכותרתו "לא רק הקפה הפוך", במסגרתו הביע הכותב את דעתו כי עורכי דין צריכים לעשות שימוש רב בתקשורת, היות וזירת הקרב של עורכי הדין היא לא רק בבית המשפט אלא גם באמצעי התקשורת.
בטור הביע הכותב את דעתו כי עורכי דין צריכים לעשות שימוש רב בתקשורת. להמחשת עמדתו הביא את פרשת ארומה, וציין כי מרגע שהצדדים הכניסו לתמונה יועצי תקשורת - הפרשה כולה הסתיימה תוך 48 שעות עם "לחיצת יד מחויכת וצ'ק אחד שמן".
בנוסף מתח כותב הטור ביקורת על התנהלותו התקשורתית של עו"ד שרעף, כשכתב: "אם היה לה עורך דין חכם - ייתכן שהיה גורם לפרסום כבר מזמן וחוסך מהלקוחה שלו שנתיים של הליכים משפטיים מתישים.", "עבודה טובה של עורך הדין? לא! אבל ממש לא.", וכן: "כנראה שעורך הדין של התובעת היה לא רע בבית המשפט, אבל חלש בהבנת מגוון הכלים העומדים לרשותו במאה ה-21". לבסוף ציין הכותב: "לסיום, ישנם תיקים שבהם אי-שימוש בתקשורת גורם נזק ללקוח".
התובע טען כי הפרסום גרם לו פגיעה תדמיתית קשה ונזק ממון ממשי, והגיש תביעת דיבה על סך מיליון שקל.
השופט, כאמור, דחה את התביעה, ואף ציין כי הסכום הנתבע מופרז. עם זאת החליט ברנר שלא חייב את עו"ד שרעף בהוצאות משפט, כיוון שלא הסכים עם מאמר הדעה של יועץ התקשורת.
"אינני עושה צו להוצאות, שכן לא ראוי בעיני הטיעון לפיו עורך דין שמנהל את ההליך המשפטי בין כותלי בית המשפט ולא בזירה התקשורתית איננו חכם ואיננו מבצע את מלאכתו כהלכה - במיוחד כאשר טיעון כזה מקבל במה דווקא בבטאון של הלשכה, שאמורה לעודד התנהלות אחרת של חבריה ושמירה על כבודו של מקצוע עריכת הדין", כתב ברנר בסיום פסק הדין.