לא קל להיות וולוו. בעצם, בכלל לא קל להיות יצרן מכוניות במאה ה-21. אבל להיות וולוו קשה קצת יותר.
כל היצרנים חייבים לפלס לעצמם דרך מבעד לסבך די מבהיל של נימוסים, הליכות, אופנות וכללים של תקינות פוליטית. שהרי כדי שמכונית תצליח בשוק הנבוך והמבולבל של 2011, עליה להיות גדולה וקטנה, מהירה ואיטית, חזקה וחסכונית, יוקרתית וצנועה, לוהטת וירוקה, שובבה ומיושבת, מפנקת ועניינית, כלי-עבודה הגיוני וגם צעצוע מיותר ומסעיר.
לא פשוט לרקוד עם ארבעה גלגלים על כל-כך הרבה חתונות.
ועל המותג וולוו מוטלת עוד חובה בולטת אחת: לשדר בטיחות. להקרין בטיחות. ממש לרחף בתוך ענן של בטיחות. כי וולוו ובטיחות הן מלים נרדפות. כי בעזרת הבטיחות - האמיתית וגם התדמיתית - קנתה וולוו את עולמה, את מעמדה, את יוקרתה ואת לקוחותיה.
כל אם יהודיה (או פולניה), אם תישאל איזה אוטומוביל היא מאחלת לבנה ולנכדים, תשיב מיד: "וולוו". כדי שלא יקרה כלום לתינוקות. כדי שהילד לא יצטנן. כדי שהיא תוכל סוף-סוף לישון קצת בלילה (וגם, אם היא לא ממש מעודכנת, כדי שהשכנים יחשבו שהבן של ז'ניה הוא כבר מיניסטר).
דא עקא, לבטיחותיזם הזה יש מחיר. הוא העטה על וולוו תדמית כבדה ודביקה של שמרנות, שיממון, וזהירות-יתר יחנאית. כמו סוודר בליל אוגוסט. כמו חגורת-הצלה במקווה. כמו קסדה לשחקן שחמט. כמו חיסון לשפעת חזירים. והתדמית הזאת הלכה ונעשתה לנטל.
להשתחרר מהתדמית
למען האמת, מנועי וולוו לדורותיהם האחרונים הם יצורים שובבים ושריריים בהחלט. האצה ל-100 בפחות מ-7 שניות לא נבצרת מהם, ושוטטות נינוחה במרחבים שמעבר ל-220 קמ"ש לא מבהילה אותם. ובכל זאת, המשיכה התווית המיושבת לדבוק.
לא היה קשה לאתר את צמד הסיבות העיקריות לעיקשותה של הסטיגמה הלא-הוגנת הזאת: עיצוב, והתנהגות-כביש. הוולוואים למיניהם אכן עוצבו באורח קצת מרובע מדי, ואכן פיגרו אחר המתחרות הגדולות - בעיקר מגרמניה - ביכולתן לרגש, לשעשע, לרצות את הנהג שוחר האדרנלין (או לפחות להתחנף אליו).
השנה, כך נראה, החל עניין זה לעלות לאנשי וולוו על העצבים ביתר שאת. הם נמנו וגמרו להשתחרר אחת ולתמיד מתדמית הסבתא שקיבלה גלגלים. המשימה שסומנה הייתה אפוא זאת: לייצר מלכת בטיחות שתטען גם לכתר מלכת הכביש. מכונית שתהייה שילוב של אימא אווזה ואצן אולימפי, גננת דאגנית ונערת גומי.
בקיצור, לייצר וולוו סופר-נני. מטפלת מפולפלת.
לתוצאה קוראים "וולוו S60 החדשה".
תחילה העיצוב. כאמור, עניין של טעם. לטעמי, החרטום אינו כליל השלמות. יש בו משהו כבד ובולבוסי, שמזכיר קצת את התדמית ממנה הוא מבקש להתנתק. אך למען ההגינות אוסיף שאני בדעת מיעוט. רוב עמיתיי סבורים שהחרטום דווקא מוצלח מאוד. על הצדודית והירכתיים אין חילוקי דעות; הם נאים. יוצרים צללית דינמית של מכונית קו*פ**ה, שכמעט אין בה זכר לקופסתיות מהעבר. ואף שהשינוי העיצובי עמוק למדי, לא יימצא איש שיטעה בהורתה ולידתה של S60. ברור שזו וולוו, וטוב שכך. וגם ברור שזו וולוו שעברה מהפך, וזה עוד יותר טוב.
כמו פרה מיוחמת
באתר ההשקה בפורטוגל הוצגה S60 בשלל תצורות. בשלוש מהן התנסיתי: T6 - 3.0 ליטר V6 306 כ"ס והנעה כפולה, T2.0 - 2.0 ליטר 4 צילינדרים 203 סוסים, T5 - 2.4 ליטר דיזל 5 בוכנות, הנעה כפולה ו-205 כ"ס (כל T פירושו טורבו).
6T, מטבע הדברים, אמורה לשאת בעיקר בעול הספורטיבי. היא הרי החזקה מכולן. והיא אכן חזקה כשמשון והרקולס גם יחד. אך כמוהם, גם חולשתה בכוחה. היא לא מיטיבה לנהל את מכמני הכוח שלה. בקו ישר היא שועטת כמו פר בעקבות פרה מיוחמת. עיקולים קצת מבלבלים עליה את דעתה. גם הגיר האוטומטי קצת הססני מדי. התוצאה? מכונית מהירה מאוד, אבל גם מאוד לא מסעירה. כמעט ואמרתי - מתסכלת. למנוע הזה מגיע יותר.
T2.0 היא המוצלחת שבחבורה. פחות כוח, אבל הרבה יותר הרמוניה. גם כאן הגיר (רובוטי כפול מצמדים) לא במיטבו, אך טוב מן האוטומטי ב-6T. בשעות שחר צלולות וריקות מעומס, העניקה לי הוולוו הזאת חדווה ושמחה שכמותה לא זכיתי לקבל מוולוו אחרת כלשהי. היא מדויקת, היא מהירה, היא נעימה, והיא גם - כצפוי וכנדרש מוולוו - משרה ביטחון מוחלט על הנוהג בה. אפילו כשהוא מקפץ בין כבישים מפותלים במהירויות שלא ראוי לפרט.
שבחים כמעט זהים יאים ל-5T הדיזלית, אך למה לכלות מלים לריק? כשממשלת ישראל תזכה בעוד מנת משכל, ותחדל ממלחמתה המטופשת במנועי הדיזל, יהיה טעם בכתיבה על המנועים הנפלאים והחכמים הללו.
ולבסוף - הבטיחות. קטונתי מלפקפק ביכולותיה המוכחות של וולוו בתחום זה. אני יכול להעיד, כי מערכות בקרת המשיכה והבלימה ב-60S עושות את מלאכתן ברהיטות מרשימה, בלי לפגום בחדוות הנהיגה. אני גם יכול להעיד שהמערכת החדשה שמזהה הולכי רגל ומצליחה לבלום את המכונית כליל (עד 35 קמ"ש) אף עם הנהג נם על משמרתו, די משכנעת ומשעשעת מאוד. אבל אני גם מבקש להעיר, כי שלל מערכות ההתרעה - שינוי מסלול, מכונית בנקודה העיוורת, מכשול בדרך, מכשול לצד הדרך ועוד-ועוד - היוצרות כל אחת צפצוף, צרצור, צקצוק וצלצול משלהן, יכולות להוציא גם פיל מכליו. בסופו של דבר, הנהג מלמד את אוזניו להתעלם מהנדנוד הצפצפני הזה, וכך יוצא שכרן של המערכות הללו בהפסדן. ניתן, אני בטוח, למצוא סידור מוצלח יותר וטרדני פחות.
סוף דבר: אפשר ללא היסוס לומר כי המשימה הצליחה. 60S למיניה היא צעד מרשים מאוד של השתחררות מתדמית "ארגז הביטחון" המשעמם. יש עדיין כברת-מה של דרך עד ליכולות הכביש של המתחרות הגרמניות, אך הפער צומצם משמעותית. וזו, בל יטעה איש, מחמאה ענקית.
מתחרות
אינפיניטי G37
ב-325 אלף שקל מציעה אינפיניטי את G37, אחת האופציות היותר ספורטיביות בפלח שלה. למכונית עיצוב דינמי, שעבר באחרונה מתיחת פנים קוסמטית, תא נוסעים הדוק ויוקרתי, ושלדת הנעה אחורית חדה ומתגמלת. הדובדבן בקצפת הוא מנוע 3.7 ליטר בהספק 320 כ"ס, שמסוגל להאיץ את הסדאן הסולידית ל-100 קמ"ש ב-5.9 שניות בלבד בואכה 250 קמ"ש
קדילאק CTS
המתחרה של קדילק בפלח מכוניות המנהלים היוקרתיות-ספורטיביות היא CTS, שעברה חידוש מקיף בשנה שעברה. למכונית נוחות כביש רצינית ותא נוסעים איכותי יותר מבעבר, עם שפע של אבזרי פינוק.יש לה גם בסיס גלגלים נדיב, שלדת הנעה אחורית מפתיעה באיכותה ובגרסת הבסיס, שעולה 315 אלף שקל מקבלים גם מנוע 3 ליטר בהספק 270 כ"ס וביצועים מכובדים
פאסאט CC
פולקסווגן הציבה רגל איתנה בפלח הספורט-סדאן היוקרתיות עם הפאסאט CC האלגנטית, שעולה 313 אלף שקל בגרסת ה-2 ליטר TSI טורבו. גרסה זו מייצרת 200 כ"ס ומסוגלת להאיץ את המכונית ל-100 קמ"ש ב-7.8 שניות. היא נמכרת עם חבילת אבזור תקנית מפוארת ומקיפה, ומציעה דרגה גבוהה של נוחות ובתנאי שמוותרים על הסעת נוסע שלישי מאחור
