קראטה קיד של 2010 הוא בכלל קונג פו קיד. הקיד החדש לומד בסין את אמנות הלחימה מג'קי צ'אן. על השם קראטה קיד שמרו כנראה כי חבל לוותר על מותג רווחי.
כשאתה מתעקש לשמור על שם לא רלוונטי כדי להיות מקושר לסרט האהוב מ-1984, תתכונן להשוואות לא נעימות למקור. ובהשוואה למקור, קראטה קיד גרסת 2010 הוא סרט נורא. אולי בזכות עצמו הוא סרט בינוני, אבל זה לא רלוונטי. החלטתם שאתם הולכים על קראטה קיד? תנו כבוד לקראטה קיד שגדלנו עליו בבקשה.
קשה להאמין כמה דרכים נמצאו בחידוש הזה להרוס את כל ההברקות של הסרט המקורי. נתחיל בגיבור: ג'יידן סמית (הבן של וויל) בתפקיד דרה, הילד הדחוי שהופך ללוחם קונג פו. ראלף מאצ'יו, ששיחק את דניאל לרוסו, הקראטה קיד המקורי, היה שילוב קסום של גמלוניות וכריזמה. אחד כזה שאפשר לקנות אותו בתור הילד הלא מקובל בבית הספר, אבל גם בתור זה שזוכה בליבה של מלכת הכיתה. לעומתו, ג'יידן סמית' נראה כמו ווינר מלידה, ילד שיודע טוב מאוד שהוא חמוד ושאפשר לעשות מזה כסף. ולא רק זה: ראלף מאצ'יו/דניאל לרוסו היה בגיל ההתבגרות. גיל פגיע, של שינויים בלתי נשלטים בגוף, טקסי הוכחת גבריות ואהבות ראשונות. ואילו סמית' נראה כמו ילד שעדיין לא מתקרב לשם, מה שמוריד רובד מהעלילה.
סמית' (מימין) בקארטה קיד
זה כבר לא ממש סיפור התבגרות, אין כאן מעבר אמין מעולם הילדים לעולם הבוגרים, וזה בעיקר מוזר לראות ילד כל-כך קטן חוטף מכות.
ואולי חשוב יותר מהגיל והמראה, ג'יידן סמית' משחק גרוע. איפה הטבעיות הכובשת של מאצ'יו לעומת הבעות הפנים המעושות והדקלומים של סמית'. משונה, כי אבא שלו שחקן טוב. ומצד שני לא כל-כך משונה כי הוא עדיין בסך הכול ילד, ואולי לא מבין מה צריך לעשות מעבר לפרצופים חמודים.
אבל זה לא הכול, יש גם את המאמן. בסרט המקורי - מיסטר מיאגי (פאט מוריטה ז"ל). כאן זה ג'קי צ'אן בתפקיד מיסטר האן.
בבסיס, קראטה קיד המקורי היה חיבור בין שני אאוטסיידרים. דניאל היה הילד החדש בשכונה, מיאגי היה מהגר שחי בבדידות לפי חוקי התרבות הזרה שלו. על הרקע הזה השניים התחברו. בסרט החדש ג'קי צ'אן הוא לא מספיק אאוטסיידר. בכל זאת, הוא סיני שחי בסין, אמנות הלחימה שלו היא אמנות הלחימה המקומית, ויוצא שבמקום חיבור בין שני אנדרדוגים הוא בעצם משמש מדריך תיירים לילד.
כשכבר ממציאים לו טראומה מהעבר שתהפוך אותו לדמות עמוקה יותר, זו טראומה צורמת שגדולה על רוח הסרט הצנום הזה בכמה מידות.
חבלה שלישית ומיותרת בסיפור היא הלוקיישן - סין. ילד עובר לבית ספר חדש ומתקשה להשתלב? מוכר להרבה מאיתנו. ילד עובר לצד השני של העולם ומסתבך במרדף עם בריונים בעיר האסורה? פחות שכיח, פחות מוכר, פחות מעורר הזדהות.
כל אלה יחד, בתוספת עצלנות תסריטאית ומשחקית, הופכים את החידוש המשנמך הזה ליצירת פלסטיק עגומה עם קריצות עלובות למקור. הקלאסיקה "ווקס און ווקס אוף" הופכת כאן ל"ג'קט און ג'קט אוף". במקום שיעורי זן על חוף הים של 1984, ג'קי צ'אן מרבה לחבוט בילד במסגרת האימונים. ובסופו של דבר, סדרת חינוך או לא, יש בסרט יותר מדי דקות מסך בהן פשוט צופים בגבר חסון מחטיף לילד שברירי עם צמות. וזה בלי להרחיב על רגעי מפתח ביחסי השניים שנושאים ניחוח פדופילי.
אם ממש בא לכם לצפות ביותר משעתיים של מה שנראה כמנוע שיווקי פרי מוחם של הסוכן של ג'קי צ'אן ומשרד התיירות הסיני, קראטה קיד 2010 הוא הסרט בשבילכם. אם אהבתם את קראטה קיד המקורי, התרחקו מהתועבה הזאת.
קראטה קיד. ארה"ב/סין 2010. 140 דקות. במאי: הרלד זוורט. שחקנים: ג'יידן סמית, ג'קי צ'אן, טראג'י פי הנסון
עניין של טעם:
הילדים בסדר
דרמה משפחתית עם טוויסט לסבי. לזכות הסרט אפשר לזקוף משחק מעולה של כל המשתתפים, היעדר בוטוקס מרענן ואת נוכחותו הברוכה של מארק רופאלו החתיך. לגנותו אפשר לומר שזה הכי סרט סטנדרטי לצפייה אגבית בטלוויזיה.
זוהי סדום
נהיה קצת מלחיץ להמליץ על סרט שחצי מדינה רצה לראות, כי ברור שלא כל מי שקנה כרטיס יצא מרוצה. אז שיהיה ברור: סטירה זה לא. אבל מצחיק, זה כן. מצחיק מספיק כדי לקבל כמה שידורים טלוויזיוניים בימי העצמאות שיבואו. אולי לא במשך 30 שנה כמו גבעת חלפון, אבל בשנה הבאה בטוח.