יש רק מקום אחד בעולם שבו אתה יכול לעלות בשבת על מונית, לומר לנהג: To The Ground, Mate, וראה זה פלא: לא רק שלא תיחשד כמי שזה עתה ניסה לבצע שוד, אלא שלא תצטרך להוסיף עוד מילה - ותהיה בדרך לאצטדיון הכדורגל הקרוב.
יש רק מקום אחד בעולם שבו תחל את הנסיעה ברכבת התחתית לכיוון האצטדיון, כמה שעות לפני המשחק, כשבכל תחנה מצטרפים לקרון שלך עוד ועוד אנשים עם חולצות משחק וצעיפים, כשהשקט המתוח שלפני, הופך לשאגות עידוד, עם היציאה מהרציף לכיוון המדרגות הנעות.
יש רק מקום אחד בעולם שבו תביט בחלחלה על דוכן ה"המבורגר-חתולים" שמוקם מול עיניך ותתהה "מי המשוגע שמסוגל לאכול את זה?" רק כדי למצוא את עצמך, שעתיים וכמה בירות מאוחר יותר, עומד בתור כדי לרכוש קצת מגוש השומן הזה. רק כאן תוכל לרכוש לא רק תוכנייה רשמית, כי אם לפחות 3 "פאנזינים" שונים, טובים ושנונים מכל מה שכל עיתונאי ספורט ישראלי (כולל הח"מ) יוכל להנפיק ממקלדתו.
רק כאן תוכל להרגיש הכי יהודי בעולם, כשתעמוד עם יתר "התרנגולים" ביציעי "ווייט הארט ליין" - ותשמע את אוהדי הקבוצה האורחת מתגרים בכם: "ייידווווססס" ("יהודונים" אם תרצו). ואם כבר שירים, אין כמו הצמרמורת שעוברת בגבו של כל אוהד כדורגל, כשהכרוז מכריז This Is Anfield, רגע לפני שמתחילה שירת "לעולם לא תצעדי לבדך" מכיוון ה"קופ". רק פה תוכל להיעצר באמצע "מנהרת מינכן", רגע אחרי שהשוטרים בכובעים הגבוהים הכריחו אותך להיפטר מפחית הבירה האחרונה ולראות את השלט המעוגל שמכריז: "לפני אסון מינכן, היתה מנצ'סטר יונייטד שייכת לתושבי מנצ'סטר, אחריו - היא הפכה שייכת לעולם" ולהרגיש איך דמעות נקוות בעיניך לזכר בחורים צעירים שמתו עוד לפני שנולדת.
אז יהיה מי שיטען שיש טובות ממנה, אולי, אבל מה שבטוח הוא שאין טובה כמוה: הליגה האנגלית, מפעל הספורט המרהיב בעולם, חוזרת בשבת. ספרו לי עד מחר על ההקבלה בין סן סירו ללה-סקאלה במילאנו, פמפמו עד מחרתיים את אגדת ה"סוסיוס" מהקאמפ-נואו...
מחרתיים חוזרת למגרשים הליגה שכל יתר ליגות הכדורגל בעולם, לא תהיינה לעולם יותר מחיקוי שלה. אלוהים, נצור את המלכה.
***
"אבא, נוסעים לדרבי בשבת?" שואל אותי מוכה-החופשה, שכבר עם הזריחה, בעשר, יושב מול המסך של הטלוויזיה, המחשב או האיי-פוד טאץ' (העיקר שמשהו ירצד ברקע). לפני שאתם מבשרים לי שהכרטיסים לבלומפילד כבר אזלו, אבהיר שמדובר בקרית אליעזר ובדרבי החיפני, זה שבו מכבי חיפה הולכת לפרק עלינו, האדומים, את התסכול שבהדחה המבישה מהליגה האירופית.
ביום שישי שעבר, אל תשאלו אותי אפילו איך ולמה, מצאתי את עצמי רוכש שני מנויי כבוד, לג'וניור ולי, ליציע המרכזי של קרית אליעזר. כבר חמש או שש שנים שאין לי מנוי למשחקי הבית של הפועל חיפה, אלו שאליהם הקפדתי להגיע פעם בכל שבת שנייה מתל-אביב, ודווקא השבוע, כמו אלכוהוליסט שהיה נקי במשך שנים...חזרתי.
אפשר להגיד על הכדורגל הישראלי מה שרוצים, אפשר לטעון (במידה רבה של צדק) שהעניין האדיר במחזורי הסיום של העונה שעברה היה "יותר מזל משכל", אפשר לומר שההגרלה שזימנה שני משחקי דרבי לשבת של טרום עונה בגביע הטוטו, היא פתיח טוב מדי לליגה שיש בה גם את מכבי פ"ת והפועל עכו, אבל למה לבלבל ולקלקל עם העובדות? כבר שנים שלא היה עניין שכזה במחזור של טרום עונה, במפעל זניח כמו גביע הטוטו, כבר שנים שלא היו שתי תל-אביביות מסומנות כפייבוריטיות ברורות למאבק על האליפות. ועם כל הכבוד לדיבורים על הפריפריה - כששתי התל-אביביות בעניין, כל המדינה נדרכת. אז הליגה הרישמית תחל רק בשבת הבאה, אבל בינתיים, בשבת אחרי הצהריים, אני והיינגלע נוסעים לחיפה, רק כדי לקבל בראש ולחזור עם הפקקים הנוראיים של מוצ"ש לתל-אביב...ואם זאת לא אהבת-אמת, אני כבר לא יודע מה כן.
***
עוד גלויה מחיפה: אין סכום כסף בעולם, שלא הייתי מוכן לשלם בשביל לחוות מחדש את התחושה של לרוץ מפתח ההיכל ברוממה, באיגוף שמאלי-מערבי, לנתר במעלה המדרגות, להלום בדלתות האלומיניום עד שהסדרן יצרח ולטפס, מתנשף במעלה "גוש ו'". לחכות שגבר כחוש וממושקף, שנראה יותר כמו חנון מחשבים מאשר כמו ספורטאי מקצוען, יעלה אל הפרקט באיחור נון-שלאנטי, עם גופיה אפורה שכתוב עליה UCLA, ואנחנו, ממרומיי היציע, נצרח באקסטזה את השם שהכי לא מתחבר עם כוכב: "ז ל ו ט י ק מ ן".
המחצית השנייה של שנות השבעים והראשונה של השמונים, היו ימים של כדורסל ישראלי שמח. ומשהו מזה נדבק בי מחדש אל מול הביצועים של אריק שיבק ולהקתו. אפילו ההפסד לפינלנד אתמול, התקבל כסוג של "חבלי-משיח", לאמור - אולי טוב שהפסדנו, שאנחנו יודעים שאנו פגיעים, שחוסר ריכוז עלול לקלקל... איזה כיף לחשוב על נבחרת ישראל, להגיד "אנחנו" ולהתכוון לכך מכל הלב.
אם מישהו היה זקוק להוכחה עד כמה רעה היא פגיעתו של הכדורסל הטכנוקרטי, היבשושי והעגום של צביקה שרף, באה נבחרת הכדורסל של אריק שיבק ומוכיחה אחרת. נכון, לשיבק יש יותר כלים מאלו שעמדו לרשות קודמיו, אבל את הנשק העיקרי שלו, הוא הביא - ביחד עם דן שמיר ובמיוחד ביחד עם עודד קטש מהבית - כדורסל שמח והתקפי, כזה שהופך אותך לאוהד מרצון של נבחרת ישראל.
כמובן שכל זה לא יהיה שווה אילו הנבחרת האלגנטית והאינטליגנטית הזאת תתחיל להאמין בשורות כמו אלה, שנכתבות עליה כעת, יותר מאשר בעבודה קשה ובמשחק קבוצתי, אבל יש לי תחושה עמומה שהלפרין, כספי, פניני, גרין, בורנשטיין, נעימי, אוחיון, בלות'נטאל וחבריהם, הם נבונים וחרוצים מכדי ליפול בפח הזה. נבחרת ישראל קנתה לה השבוע מקום בלב של כל חובב כדורסל, עכשיו נותר רק לחכות לבונוס - מקום באליפות אירופה.