באופן עקרוני, הפקת "אליסה בארץ הפלאות" כאופרה לילדים היא רעיון נהדר. לא כל יום מעלים עבור ילדים הפקה חדשה לגמרי, עם מוזיקה שהוזמנה במיוחד, עם בימוי מלא, ועוד על הבמה הגדולה. עם זאת, התוצאה בפועל הייתה די בעייתית.
הבכורה העולמית ל"אליסה בארץ הפלאות" היא חלק מפרויקט שלם של האופרה, שבמסגרתו בוצעו שלוש אופרות לילדים על הבמה הגדולה - אותה במה שעליה מבוצעות האופרות ה"רגילות". הייחודיות של "אליסה", כאמור, היא בכך שמדובר בהפקה חדשה לגמרי, כולל המוזיקה והבימוי.
עורפת את ראשינו. מלכת הלבבות
הסיפור מבוסס באופן חופשי על הספר של לואיס קרול, על אליסה הקטנה והחמודה שמגיעה לארץ הפלאות ופוגשת במגוון טיפוסים מוזרים: חתול מחייך, שני יצורים שמבלבלים אותה עם כיוונים הפוכים, כובען מטורף, זחל שהופך לפרפר, ולבסוף - מלכת הלבבות האכזרית.
את השירה מלווה תזמורת קטנה היושבת על הבמה, וכוללת גם פסנתר. השירה והנגינה מחוזקות בהגברה, שהסתברה כעניין הכרחי עקב הרעש שיצרו הילדים בקהל.
שני דברים היו נהדרים בהפקה הזו. הראשון - הצד הוויזואלי, והשני - הזמרים בתפקידים הראשיים. הבימוי של משה קפטן (Kepten), כמו גם עיצוב הבמה והתלבושות, היו כולם מרהיבים. קפטן והמעצבים יצרו על הבמה עולם קסום וצבעוני, עם רעיונות ויזואליים מלאי דמיון. הבימוי מותאם במיוחד לילדים, ולוקח בחשבון את מה שהם רגילים לראות: אנימציה, צבע, דמות להזדהות (אליסה) ועוד. כפי שזה נראה, רוב הצופים הצעירים אכן היו מרותקים.
טקסט עמוס בדקויות לשון
פלוס נוסף להפקה הוא שיבוץ הזמרים בתפקידים הראשיים. הילה פחימה הצעירה, בתפקיד אליסה, הייתה מקסימה ומעוררת הזדהות. ברכה קול, בתפקיד מלכת הלבבות, הוכיחה יכולת תיאטרלית מרשימה ושרה את התפקיד עם הרבה אופי ונוכחות. גם יתר הזמרים, רובם צעירים, היו בסדר גמור.
לצד השבחים, יש גם הסתייגויות. הראשונה, והמרכזית יותר, היא מהעברת הספר של קרול למדיום מוזיקלי. את המוזיקה לאופרה חיבר דוד זבה (Sebba), שגם ניצח על ההפקה. זבה הוא אמנם מוזיקאי מוכשר ורב-אמן בשילוב בין טקסט עברי ושירה, אבל הפעם זה לא כל-כך הלך.
ראשית, המוזיקה לא הייתה מספיק מעניינת ולעיתים לא "ישבה" טוב על הזמרים. שנית, היה קשה מאד להבין את הטקסט המושר. המבוגרים יכלו אמנם לקרוא את הטקסט בכתוביות, אבל ספק אם ילדים שאינם יודעים לקרוא הבינו מה בעצם קורה על הבמה. זה בעייתי במיוחד עקב העובדה שהטקסט עמוס בדקויות לשון ותחכום, שלהערכתי חלפו מעל ראשי הילדים.
בעיה לא פחות גדולה היא בעצם הגדרת המופע כ"אופרה לילדים", בלי להגדיר גיל מינימום. בפועל, הרבה מהצופים לקחו את ההגדרה "לילדים" כפשוטה, וראו בהצגה סידור נחמד לכל המשפחה. בשורה מתחתינו, לדוגמה, ישבה אם עם שלושת ילדיה, הקטן ביניהם תינוק שלא חדל לבכות.
כשאחת מהשכנות שלה לשורה ביקשה שקט, היא ננזפה מיד על ידי האם שלא הצליחה להבין מה הבעיה: היא הרי קנתה כרטיס, ותינוקות בוכים מטבעם. היא היתה נחושה מספיק כדי לדחות גם תלונות נוספות, והמעירה העדינה, סבתא עם נכדיה לפי המראה, התקפלה בכיסאה באין אונים.
באותו אזור ישבו גם שתי בנות עשרה, שעם התיישבותן הוציאו סנדוויצ'ים ולעסו בתיאבון. באולם, כמובן, אסור לאכול, אך הפעם נישא בו ריח הפסטרמה למרחקים. באופרה "רגילה" שני הדברים האלו לא היו קורים לעולם, ואולי כדאי להנהלת האופרה לקחת בחשבון שבהפקות לילדים כדאי לחדד קצת את הנהלים.
בכורה עולמית של האופרה לילדים "אליסה בארץ הפלאות", מלחין ומנצח: דוד זבה. בית האופרה תל אביב, 12.8