אחרי שאנחנו מתיישבים לראות משחק כדורגל של ברצלונה למשל (או במקרה הגרוע מכבי ת"א), השלב הבא הוא די טבעי: הילד שלי בן 10. לפי העין המקצועית שלי, ההורה-מפצח-הגרעינים, כנראה גדל לי פה בבית הליאו מסי הבא, או במקרה הפחות מוצלח - רק מאור בוזגלו. זה נמשך בהסעות לאימונים שלוש פעמים בשבוע לקבוצה הכי טובה באזור, מדי פעם חיזוקים עם מאמן פרטי. איפשהו בגיל 14 מתברר שהמוטיבציה היא בעיקר אצל ההורה. הילד פשוט לא מתאים. שתי רגליים שמאליות.
כדי למלא את החסר רושמים אותו לשיעורי ג'ודו, שם מתברר שהוא טאלנט לא קטן בכלל עם כוח מתפרץ וזריזות נדירים. "אם רק היית מביא אותו בגיל 8, הייתי מוציא כאן את האריק זאבי הבא", אומר המדריך.
***
כל הסיפור הזה הוא בסופו של דבר תופעה די ידועה של החמצת כישרונות ספורטיביים, שנובעת מבחינה בענף ספורט שההתאמה אליו נמוכה. כדי לענות על הצורך הזה, יחלו בסוף החודש במכון וינגייט "יום הכוונה לענפי ספורט" - סדרת מבדקים ייחודית לגילאים 7-12 שפותחה בווינגייט, לאתר לאיזה ענפי ספורט ההתאמה גבוהה יותר.
"יש הרבה תשובות מדוע נער מוכשר לא גדל להיות ספורטאי בוגר אולימפי", אומר ד"ר אייל שרגל שיעמוד בראש התוכנית. "אנחנו לא מתיימרים לנבא אותן. באמצעות המבדקים אנחנו מנסים לענות על צורך שקיים, בעיקר אצל הורים, לדעת לאיפה כדאי לכוון ולהשקיע את המאמץ. הורים באים ושואלים 'הילד שלי יהיה בצ'לסי? יהיה בברצלונה?' אנחנו מאוד נזהרים מזה. אבל הורים שמסיעים 3 פעמים בשבוע את הילד לאימונים, רוצים לדעת האם זה ישתלם להם".
הרעיון הוא לעשות סדרת מבדקים שתימשך חצי יום, שכוללים מבחני כוח מתפרץ, קואורדינציה, זריזות, מהירות, בדיקות אנתרופומטריות, שבאמצעותם ינסו לאתר את מידת ההתאמה של הילד לענפי כדור (כדורסל, כדורגל, כדורעף); או שאולי מידת ההתאמה הגבוהה שלו תואמת דווקא לענפי הקרב (טקוואנדו, ג'ודו) או שמא לליאו מסי הבא יש התאמה גבוהה מאוד דווקא לסייף, לענפי המחבט (טניס או טניס שולחן) או לשחייה. לכל קבוצת ענפים הילד יקבל מידת התאמה בסולם בין 1 ל-7, כאשר ההשוואה היא אל מול הנורמות של ילדים בגילאים הללו.
"אחרי סדרת המבחנים הזאת, יותר קל לנו לנבא אי-התאמה", אומר שרגל. "לא נוכל להגיד להורה: 'תשמע, הילד שלך יהיה שחקן צ'לסי'. אבל יהיה לנו הרבה יותר קל להגיד לו 'תשמע, לילד שלך יש התאמה נמוכה מאוד לענפי כדור'". מכאן, אחרי ששילם 970 שקלים עבור סדרת המבחנים הזו, שההורה/ילד יחליט מה שהוא רוצה.
***
מנכ"ל מכון וינגייט, רות פילץ-בורשטיין, מסבירה ש"להורים יש דילמות בכך שהם לא יודעים לאן הילד שלהם שייך מבחינה ספורטיבית, לא רק ברמה התחרותית. יש הורים שהילד שלהם מפוזר על 3 חוגים - כדורסל, אמנויות לחימה ושחייה - והם רוצים להיות יותר ממוקדים, גם כדי לרכז מאמץ וגם משיקולים תקציביים".
"חלקם אלו הורים שרואים את הילד שלהם במסלול תחרותי-הישגי, ורוצים לדעת איפה סיכויי ההצלחה הכי טובים. פה אנחנו זהירים, כי אנחנו לא רוצים לבוא ולהגיד הילד שלך יהיה נדיה קומנצ'י או עמרי כספי. אבל כן נוכל לסייע להם עם סדרת בדיקות שבסיומה נגיד שעל פי נתונים אנתרופומטריים ולפי מה שראינו, כרגע עדיף להתמקד בנתיב איקס. זה לא אומר שהוא יצליח, אבל זה אומר שהסיכויים שלו טובים יותר במסלול איקס".
מלבד התאחדות הספורט לבתי הספר שמקיימת מבחני איתור רק עבור בנות, כמעט ולא קיימים בארץ מבחני איתור מדידים. אין מאגר נתונים פיזיולוגי-אנתרופומטרי שבודק ועוקב אחרי ילדים פוטנציאליים, ולמעשה טביעת העין היחידה נעשית באופן אינטואיטיבי על-ידי מאמנים.
בחלק מהמקרים, מתגלים פרמטרים פיזיולוגיים חזקים מאוד לענפים אחרים, גם אצל ספורטאים שכבר בחרו ענף להתמקצע בו. "לפני כמה שנים עשינו מבחנים לילדים שיועדו לטקוואנדו" מספר שרגל, "וגילינו שאצל כמה מהם היו נתונים יוצאי דופן של סף חומצת חלב, נתונים ממש של תריאתלטים".
למה אתם כל כך נזהרים מהמילה לנבא?
"כי גם אם ילד ישיג ניקוד גבוה מאוד במבחנים, יש המון משתנים שאתה עדיין לא יכול לדעת אותם, כמו סיבות חברתיות, הורמונליות, מאמנים לא נכונים, סביבה קרובה לוחצת מדי וכו'".