אייל גבאי ויובל שטייניץ, אין כמוכם. אנו מסירים בפניכם את הכובע. מודים לכם מעומק לבנו. תודה לך, מנכ"ל משרד הממשלה. כל הכבוד לך, שר האוצר של מדינת ישראל. אנו מוקירים את פועלכם, לוחמים ללא חת בטייקונים ובמפלצות התאגידיות.
אין ספק, כתב המינוי שגיבש גבאי להקמת הוועדה לבחינת הריכוזיות הוא מלאכת מחשבת ואחד המסמכים המבריקים שנכתבו בהיסטוריה הכלכלית הישראלית. עד כדי כך מבריק, עד כדי כך היסטורי ועד כדי כך הרה גורל, שהמסמך הסודי נחת, באורח פלא, היישר בידיהם המיומנות של חבריו העיתונאים.
אנו מניחים שיונת דואר התעופפה בטעות למשרדו של גבאי או למשרדו של שטייניץ בזמן שהותם בחו"ל, שלפה את המסמך מתוך ערמות נייר על שולחנם, ויד הגורל (מן אללה, כפי שנהוג לומר בערבית) ניתבה אותה ואת המסמך המופלא לידידיהם בתקשורת.
התמורה לא בוששה להגיע. "גבאי לחם בחודשים האחרונים להקמת הוועדה, ניסח את טיוטת כתב המינוי ושאף לעמוד בראשה", נכתב בשיר ההלל לגבאי, ומיד עטפו אותו ואת שטייניץ בערימה של דברי מתיקה עתירי סוכר: "בוועדה יש כמה רגולטורים אמיצים וחריפים... שבירת הריכוזיות תחולל מהפך ניהולי, תחרותי, רגולטורי וחקיקתי במשק, ותביא להאצת היזמות, הפריון והחדשנות... זאת לא החלטה של מה בכך, והיא דורשת ממקבלי ההחלטות מידה לא מועטה של אומץ ציבורי... הם מפגינים אומץ לב בעצם הנכונות וההחלטה לצאת למשימה".
גבאי לבטח הסמיק מעודף המחמאות הפיוטי הזה ותהה בינו לבין עצמו: מה, יכול להיות שאני חלק מצוות חסמב"ה? אמיץ אני כן, חריף אני כן, מבין בכלכלה כן, אבל קוסם אני לא. אברא קדברא, מקימים ועדת ריכוזיות, והנה כל מחלות המשק חולפות כלא היו? נו, אומר גבאי לעצמו, יש גבול לכל תעלול. ספרו לי בדיחה יותר טובה.
גבאי ושטייניץ גם יודעים היטב שאותם עיתונאים שמרחו אותם בדבש הם בדיוק אותם עיתונאים שמרחו בדבש את ועדת בכר, היללו את האומץ הציבורי של חברי הוועדה, הבטיחו לשבור את הריכוזיות בשוק ההון, את ניגודי העניינים ואת המחירים הגבוהים, הבטיחו להאיץ את החדשנות בשוק ההון, והבטיחו עוד תלי-תילים של הבטחות.
התוצאה, כפי ש"גלובס" התריע עוד לפני שוועדת בכר יצאה לדרך וכפי ש"גלובס" חשף בחודשים האחרונים שוב ושוב: הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה הכלכלית הישראלית שבוצע כלפי הצרכנים - רצח שיטתי ושקט של התשואות הממוצעות על הפנסיה, גבייה עודפת של עשרות מיליארדי שקלים מהחוסכים לאורך שנות החיסכון, העברת ניגודי העניינים מהבנקים לבתי ההשקעות ובעוצמה גדולה בהרבה.
בקיצור, עושק-עושק-עושק, שוד-שוד-שוד, שאדריכלי העושק והשוד, ביניהם העיתונאים שתמכו ללא לאות ובלי הטלת צל צלו של ספק בוועדה, מתקשים להודות בו לבושתם וממשיכים לנסות ולשטות בקוראיהם ולהציג את עצמם כאבירי הצרכנים והתחרות.
איפה ההכאה על חטא?
מילא הם וניסיונותיהם המביכים, אבל מה איתך, מר גבאי? איפה האומץ הציבורי שלך? מה עם הכאה על חטא וקריאה לנקיטת פעולה, כמי שעומד במרכז העשייה הציבורית וכמי שלוחש על אוזנו של ראש הממשלה? אה, זה לא בא בחשבון. עכשיו באה בחשבון ועדת הריכוזיות, שגבאי שואף לעמוד בראשה, מתקוטט עם שטייניץ על הקרדיט עליה, מפנטז על כותרות מחמיאות, ומקווה להדביק לעצמו תדמית הירואית, בדיוק כפי שקיבל בזמנו יוסי בכר.
אנו זוכרים היטב את הביקור של גבאי במערכת "גלובס" בתקופת כהונתו כמנהל רשות החברות הממשלתיות. המפריט הלאומי קראו לו (כמי שהיה אחראי על מכירת בזק וצים), והחכמים בדיעבד יכולים לקרוא לו גם התורם לריכוזיות. גבאי, בעל יכולת ממזרית וחמקמקה להתחבב על שומעיו, קונן על מר גורלם של הפקידים באוצר. התלונן שהפקידים מתקשים לקבל החלטות מושכלות ונכנעים ללחץ התקשורת, מבוהלים מכל ביקורת ומתבטלים בפני גחמותיהם של העיתונאים. והנה, כעבור כמה שנים מתברר שמנכ"ל משרד ראש הממשלה דהיום הוא בדיוק אותו פקיד שמנהל רשות החברות הממשלתיות דאז, תיעב. הוא הפך לחיית המחמד של העיתונאים בתקווה לקבל מהם עוד ועוד מילים חמות.
ועדות הכרחיות אחרות
גבאי בקיא מאוד ברזי הכלכלה. בעומק לבו הוא יודע ומבין: קמפיין הריכוזיות פופוליסטי, לא מבחין בין טפל לעיקר, והוא בוודאי לא הבעיה המרכזית של המשק. כבר כיום יש בידי הרגולטורים כלים לטפל בתחרות בכל שוק שסובל מכשל שוק, רק שהפתרונות בהרבה מקרים עקומים, מסורבלים ונמרחים. גבאי יודע היטב שהחלוקה לרעים וטובים, כשהרעים הם אנשי העסקים הגדולים והטובים הם הרגולטורים האמיצים, היא פשטנית ומביכה. גבאי רק מפחד לומר זאת בגלוי פן יבולע לו. גבאי לא מפגין אומץ ציבורי, הוא מפגין פחדנות ציבורית מהסוג המסוכן ביותר. פחדנות שמובילה לנקיטת צעדים מיותרים ולאי נקיטת צעדים אחרים הכרחיים, רק בשם התדמית והפוזה.
לו לגבאי היה אומץ ציבורי, הוא היה שוקד במשרדו על כמה כתבי מינוי אחרים לגמרי להקמת ועדות הכרחיות למציאת פתרונות משקיים. הנה כמה מהן, על קצה המזלג:
ועדה לבחינת קריסת התשתית החינוכית של מדינת ישראל: בניגוד לברבורי הריכוזיות, התשתית החינוכית היא סלע קיומנו. היא התשתית ליזמות העתידית, למחקר ולפיתוח, ליכולת של חברות ישראליות להתמודד בשווקים הבינלאומיים. היא תשתית הידע, התשתית לחדשנות והתשתית לכלכלה דינמית.
בראש הוועדה רצוי להעמיד את פרופ' רות ארנון, ממציאת הקופקסון, תרופה שמכניסה מיליארדים למדינה. פרופ' ארנון ציירה לאחרונה בראיון ל"גלובס" את התמונה העגומה: "עכשיו באקדמיה אנחנו ניזונים מהחינוך שהיה לפני 20 שנה. אני לא יודעת מה יהיה בעוד 20 שנה, כשהדור שמתחנך היום יהפוך לדור המדענים והיזמים. אינני יודעת אם העתודה הקיימת מספיקה. ברור שיש יוצאים מהכלל, אבל רמת החינוך למדעים בארץ, בהשוואה לציונים בעולם - נאמר זאת בעדינות - 'על הפנים'".
הוועדה שאמור גבאי ליזום צריכה להמליץ על צעדים אופרטיביים מידיים כדי להתמודד עם הידרדרות התשתית החינוכית בישראל וכדי להוציא אותה מהמצב שאותו היטיבה להגדיר פרופ' ארנון. היא צריכה למצוא פתרונות לירידה במספר מקבלי התארים בתחום המדעים וההנדסה ולעלייה במספר הסטודנטים הישראלים בחו"ל בעיקר בתארים מתקדמים. מהתשתית החינוכית הזו צריכים לצאת הרבה קופקסונים, הרבה יוזמות, הרבה חברות חדשניות, הרבה ידע שייוצא לחו"ל, ובסופו של דבר הרבה כסף שייכנס לישראל. וכל אלה בכלל לא קשורים לריכוזיות האיומה והנוראה כביכול שמנסים לשווק לנו.
ועדה לבחינת התייבשות המקורות בענף ההיי-טק: אנו יודעים שהאוצר גיבש תוכנית, אבל יהיה נחמד לראות ריב קרדיטים על נושא חשוב ולא על נושא וירטואלי כמו הריכוזיות. הקטר הישראלי מגלה בשנים האחרונות סימני חולשה מדאיגים: ירידה בהיקף ההשקעות בהון סיכון (מקומי וזר), צמצום הפער הטכנולוגי בין ישראל למדינות מתעוררות שמגדילות מאוד את ההשקעה במו"פ, ירידה בולטת במספר האקזיטים והיקפם ואי צמיחת חברות היי-טק חדשות ומבוססות יחסית בעשור האחרון. אנו בטוחים שגם גבאי מבין שהריכוזיות לא אשמה במצבו של הקטר, אבל הספינולוגים המתוחכמים עוד עלולים להלביש על הריכוזיות גם את התיק הזה.
ועדה לבחינת הריכוזיות ה"ירושלמית". אנו מתכוונים לכוח העצום והעודף שיש לפקידות, הן הכלכלית והן המשפטית, שמסרסת פעמים רבות את הדינמיות הכלכלית בישראל. הפקידות הכלכלית עובדת לפי אופנות וגחמות, וישראל עוברת תהליך משפטיזציה מסוכן שבו כל תהליך כלכלי חייב לקבל חוות דעת משפטית מלומדת. הניסיון של משפטנים לקבוע ולהכשיר כל פעולה כלכלית קרוב מדי לעריצות. קילומטרים על קילומטרים של חוות דעת מוקדשים לניתוח והצדקת מסקנות כלכליות טיפשיות. המשפטיזציה הכלכלית (ולא רק בכלכלה, ראו את פסטיבל המשפט סביב המשט לעזה) הרבה יותר מסוכנת לתחרות ולחדשנות מאשר כל קונגלומרט, גדול ככל שיהיה.
ועדה לחקירת שוד הפנסיה הגדול: טוב, זה כבר ברור לכולם, גם לגבאי, גם לנתניהו, גם לשטייניץ, גם לבכר וגם לעיתונאי החצר שלהם: ועדת בכר היא כישלון. אנו שומעים לאחרונה זמזומים מחברי הוועדה ש"לא נתנו להם לסיים את העבודה כמו שצריך", כתירוץ לכאוס הצרכני. תירוץ מצוין. נשמח אם ועדת החקירה תבדוק אם התירוצים הללו עומדים במבחן המציאות. ובקיצור: מי התרשל? מי לא חשב על ההשלכות שהיו כתובות על הקיר? מי אטם את אוזניו והתמכר לכותרות המפרגנות? יש רק בעיה קטנטנה: האדריכל שהבטיח עולם ומלואו לצרכנים היה לא אחר מאשר הבוס של גבאי, ראש הממשלה נתניהו. שהעובד ייצא נגד המעביד? טוב, זה קצת מוגזם.
נוותר לגבאי בנושא ועדת בכר. יש לו שלוש ועדות חשובות אחרות להריץ ולקדם: קריסת החינוך, קריסת ההיי-טק וריכוזיות השלטון. הוא רק צריך לבחור: להמשיך להיות חיית המחמד של ידידיו בתקשורת או להתחיל לשרת את הציבור ברצינות. גבאי חייב לבחור: אומץ ציבורי או פחדנות ציבורית.