במשך שנים נחשב שכר הלימוד לקודש הקודשים בעיני ראשי הסטודנטים. איך קרה שהפעם כמעט נחתם הסכם שהעלה אותו משמעותית? זה הסיפור של בועז טופורובסקי, יו"ר התאחדות הסטודנטים.
אפילו ערך בוויקיפדיה יש עליו. הוא נבחר ב-2005 לראשות אגודת הסטודנטים באוניברסיטת ת"א, וניהל מאבק עיקש נגד הקמת ועדת שוחט שעסקה בין היתר בהעלאת שכר הלימוד.
ב-2007 התמנה ל"יועץ בכיר" לשר הרווחה יצחק הרצוג (עבודה), וב-2008 נבחר ליו"ר ההתאחדות. מוסד מכובד, שהקפיץ לכנסת את גילה גמליאל. איך אפשר בלי גילה גמליאל. באותה שנה הוא התמודד לבחירות המקומיות בעיריית ת"א, ואפילו רץ לכנסת עם מפלגה חדשה. בת"א הוא הצליח, בכנסת פחות.
כאן התחולל המפנה: או שטופורובסקי באמת התחיל להאמין שהעלאת שכר הלימוד מחויבת המציאות, או שהוא לקה במה שאפשר לכנות "תסמונת הממלכתיות". אם נקבל לרגע את ההנחה השנייה, הרי שטופורובסקי הבין שהממלכתיות יכולה לבנות אישיות.
הוא ראה כמה כותרות חיוביות מקבל יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, מאז שגילה הבנה עמוקה עד כאב לצורכי הצד השני של השולחן. הוא אפילו זכה לכפולת עמודים מחמיאה באחד העיתונים הכלכליים. כי סטודנט שנלחם נגד העלאת שכר הלימוד זה צפוי, אבל סטודנט שנלחם על "עתיד ההשכלה הגבוהה", זה כבר משהו אחר.
טופורובסקי כבר הודיע כי הוא מקווה לחזור בקרוב אל שולחן המו"מ - למען "רפורמה אמיתית בהשכלה הגבוהה". מעניין כמה זמן ייקח לטופורובסקי להגיע לכנסת, הפעם לא כעוזר של בוז'י הרצוג.