תם ולא נשלם. אחרי שזוכה משורה של עבירות חמורות, ביניהן הפרת אמונים ושוחד בחירות; אחרי 6 שנים של חקירה ומשפט, עתידו של ח"כ צחי הנגבי תלוי על בלימה. זאת משום שכנשאל בוועדת הבחירות, לפני 8 שנים, אם עמד מאחורי פרסום רשימת המינויים הפוליטיים - הכחיש את מעורבותו.
עתה עולה השאלה האם הכחשה זו, שבית המשפט קבע כי דינה כדין עדות שקר, היא עבירה שיש עמה "קלון".
לכאורה, אדם מובא לדין. אם יורשע - ייענש. הלא די בכך?! הרי החוק הפלילי קובע את "תפריט" הענישה, והשופט קובע את גובה העונש על-פי הנסיבות. ובכל זאת, המחוקק קבע רובד נוסף של ענישה אשר יחול כאשר המורשע הוא שר, חבר כנסת, שופט, עורך דין, מנהל בעמותה או נושא בתפקידים ציבוריים נוספים. כל אלה - אם יורשעו בעבירה שיש עמה "קלון", יאמר להם החוק: "לך תצטנן"! בנוסף לעונש שנגזר, לא תשוב לעיסוקך הקודם עד שתחלוף תקופת הצינון.
כך, שר וחבר כנסת - אם דבק בו הקלון - יוכנס ל-7 שנות "צינון". השופט חיים כהן מסביר כי "הקלון הוא פגם מוסרי המעיד על בעליו כי אין הוא ראוי לבוא בקהל ישרים, וממילא אין הוא ראוי לשאת באחריות ציבורית להחלטות ולמעשים אשר ענייני הכלל ושלום הציבור תלויים בהם".
תג הקלון גובה, אפוא, מחיר יקר מנושאו. ואף-על-פי-כן המחוקק לא קבע מתי יוטל הקלון, והשאיר את ההכרעה בידי השופט. כדברי השופט ברק: "הדיבור 'עבירה שיש עמה קלון' הוא דיבור עמום. לא כל 'עבירה' יש בה קלון. מרכז הכובד של ההכרעה טמון בנסיבות שבהן נעברה".
בית המשפט, בקובעו אם יוכתם הנידון בחותמת כתם ה"קלון", יבחן מן הסתם בנוסף לנסיבות שבהן נעברה העברה, גם את השאלה אם ראוי "לצנן" את הנידון ל-7 השנים הבאות.
בהקשר זה יש נפקות רבה ל"צינון דה-פקטו" אשר בו היה מצוי הנדון עד שהורשע בדין. כך אם הנדון, כדוגמת הנגבי, נאלץ עקב החקירה והמשפט להיפרד מתפקידיו בממשלה, תחילה לשנתיים - כאשר נשלל ממנו כל תפקיד ביצועי בממשלה והוא נותר כשר בלי תיק - ולאחר מכן, משהועמד למשפט, ונאלץ להתפטר כליל מן הממשלה.
בעתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון הביע בג"ץ את דעתו, לפיה חובתם של בעלי השררה "להתרחק מגדרי העשייה כל אימת שהוטל חשד בתקינות עשייתם". כך הורחק הנגבי ל-6 שנים מגדרי העשייה. האם עתה - כיעקב אבינו אשר נאלץ לעבוד 7 שנים בעבור לאה ו-7 שנים בעבור רחל - יתבקש גם יצחק (הנגבי) להוסיף על 6 שנות "ההתרחקות" עוד 7 שנים? זאת, הגם שממרבית העבירות שבגינן הורחק הוא זוכה בסופו של דבר.
למה דומה הדבר? לנאשם אשר נעצר עד לסיום ההליכים. משהורשע בדין ונגזר עליו מאסר - חזקה על בית המשפט כי יביא את כל תקופת מעצרו במניין שנות המאסר שייגזרו עליו. כך גם ראויה תקופת ה"הקלנה" דה-פקטו שבה הורחק הנדון מגדרי העשייה, לעמוד לזכותו טרם שיורחק ל-7 שנים נוספות.
ועדיין, אפשר שנשאל היש שקר שאין עמו קלון? בית הלל ובית שמאי נחלקו בשאלה אם מותר לומר "שקר לבן" כדוגמת דברי שבח לכלה החיגרת מתוקף המצווה לשמח את הכלה. ההלכה היא כבית הלל. כך גם יצחק אבינו בלכתו אל מלך פלישתים, משנשאל אודות אשתו, בחר להגנתה לשקר, "ויאמר אחותי היא, כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני".
גם שר האוצר המנוח, שמחה ארליך, אמר כי שר אוצר חייב לשקר כאשר הוא נשאל אם יהיה פיחות בשער המטבע.
גם השופט זוסמן מבהיר כי הנתבע רשאי לכפור בעובדה אשר מצוינת בכתב התביעה שהוגשה נגדו על אף שאין כפירתו אמת (ע"א 254/58). אכן - לו רק כפר הנגבי באשמה שהוטחה בו ואשר ממנה זוכה בסופו של דבר, לא היה נדרש היום לסוגיית הקלון. אך הוא לא הסתפק בכפירה ולא חסה תחת "זכות השתיקה", אלא הציג בעדות ובתצהיר, גירסה עובדתית נגדית אשר היום היא לו לרועץ, הגם שלגופו של עניין זוכה משאר העבירות.
אכן, לא ממש "שקר לבן"; אם תרצו "שקר אפור", אשר כמעט כל נתבע או נאשם נזקק לו עת יכפור באשמה. ימים יגידו אם בגינו של שקר אפור זה יורחק הנגבי לצינון של 7 שנים נוספות.
* הכותב הוא שותף-מנהל במשרד עוה"ד גורניצקי. המאמר מבטא את דעתו האישית בלבד.