אתמול בבלומפילד. קבוצה חסרת דבק שמחפשת זהות, פוגשת קבוצה בדכדוך שנחשפה בעונה שעברה בממדיה המדויקים. מתקבל משחק מוזר. עשרים דקות, זאת בלי הדבק נראתה כאילו עוד רגע ייצא ממנה משהו. יתר שבעים הדקות המחישו שמה שיהיה הוא מה שהיה. בשורה התחתונה ניצחה זו שהרגישה שיש לה יותר מה להוכיח באופי. זאת הבעיה המרכזית של מכבי ת"א בשלב הזה של העונה. מאחר ולשחקנים שלה לא היה עד הקיץ הנוכחי כל קשר למועדון, היא חסרה עדיין את אלמנט המחויבות שאמורים לחוש שחקנים שרצים כמה שנים ביחד ומרגישים באיום על ההגמוניה שלהם. הם לא מודעים לעובדה שיש להם מה להוכיח.
התלות של מכבי ביצחקי היא כרגע מעבר לעוד החתמה בסגל. לא במקרה יצחקי הוא המדד לרגעים היפים של מכבי עד עכשיו. המאמן של אולימפיאקוס הזכיר אותו כשחקן החשוב של הקבוצה. הוא היחיד שמודע באמת לחובת ההוכחה שמונחת עליו. השחקנים של חיפה מרגישים מחויבים. שילוב של מחויבות כלפי עצמם, כלפי המאמן, כלפי הבעלים. גם כלפי הכבוד אחרי ההדחה מאירופה.
אצל מכבי הסיפור מורכב. הבעלים בקנדה, המאמן גם ככה לא הביא אותם. למי תרגיש מחויב.
זמן. קבוצה חדשה מצריכה זמן. הזמן ואסופה של ניצחונות מייצרים דבק. ההגרלה מנעה ממכבי את הזמן ואיתו את אסופת הניצחונות. מכבי קיבלה בתוך שבועיים וחצי את הפועל בדרבי, מפגש כפול עם סן ז'רמן, משחק פתיחה עם חיפה ואת טדי במחזור השני. לא פשוט. בינתיים יש לה שלושה הפסדים רצופים, חמישה בסך הכל בתשעה מפגשים רשמיים. המקבץ הלא סימפטי מנע ממכבי להינשא על גלי ההצלחה מול אולימפיאקוס ולהמריא משם הלאה בצירוף כמה ניצחונות שהיו מתחברים להם מול נמושות הליגה. ההגרלה מנעה תסריט כזה. בינתיים אולימפיאקוס נראית כמו הבלחה. הקהל של מכבי הוא בבסיסו קהל לא סבלן. הקהל של מכבי בשנים האחרונות שומע בכל קיץ על בנייה מחדש. גם יתרת האשראי לסבלנות שעוד נותרה בו נעלמה. עבר זמן הזמן.
אוהד מכבי ת"א במשחק מול מכבי חיפה בבלומפילד. אין סבלנות
מכבי. נקודת ההתייחסות של כל בעלים במכבי, היא נכון לרגע בו נכנס למועדון. לעבר אין משמעות. אין כל נקודות ציון להיאחז בהן ולהסיק מהן משהו באשר לעתיד לבוא. מאחר וכל הבעלים האחרונים של מכבי ב-14 השנים האחרונות היו אנשים תלושים מרוח המועדון, לא היתה לעבר כל משמעות עבורם. הספירה מתאפסת ומתחילה בכל פעם מחדש. ההיסטוריה משוכתבת עם הגעתם.
מגיע הבעלים ולומד להכיר את המועדון. אומרים לו: תכיר, זה אבי נמני, הוא האוטוריטה המקצועית כאן. נמני עושה עליו רושם רציני. הבעלים מתרשם ממנו. מתקשרים אליו אוהדים ואומרים שנמני חיוני למועדון. הוא סמל. הבעלים מתרשם שהקהל מעריך את נמני. אם הקהל מעריך אותו, הוא ודאי יודע למה. לא ממליכים סתם ככה אדם לסמל אם אין כיסוי מאחוריו. נמני מקסים אותו בצניעות שלו. הוא מבקש מהבעלים לחלוק את הנטל המקצועי עם סמכות נוספת. הבעלים רושם לעצמו בפנקס שנמני מכיר במגבלותיו. הכרה במגבלות היא תכונה חשובה. גם מקצועיות וגם צניעות יש בו בנמני, אומר לעצמו הבעלים. השילוב הזה שבין המקצועיות ולצניעות עלה הקיץ לבעלים הנוכחי מאה מיליון שקל.
בינתיים התחיל לא משהו, נחכה מה יהיה הלאה. ייקח לקבוצה זמן להתחבר, אומרים לבעלים בסקייפ אחרי משחק הפתיחה.
מדוניאנין ויניב קטן מתגוששים בבלומפילד. רק זמן מייצר דבק
הפועל. בסופו של דבר, אם הדברים בליגה יתנהלו כסדרם, גם העונה תהיה של הפועל ת"א. ולא צריך להתרגש מהתקלה בשבת בחיפה. הפועל היא קבוצה שנכון לקיץ נמצאת עדיין לפני השיא שלה. שחקני כדורגל הם דבר לא ניתן לזיוף. אתה מסתכל על השחקנים בהפועל ומרגיש שהשיא עוד לא מאחוריהם. הם היו עוזבים אחרת.
הפועל היא קבוצה מאומנת. היא בוודאי מאומנת יותר מהיריבות שלה לתואר. הסיפור של הפועל ת"א הוא בראש ובראשונה הסיפור של גוטמן. ככה נראית קבוצה עם טביעת יד של מאמן מקצוען. אתה מסתכל על כמה מהשחקנים בהפועל ואומר לעצמך שאין שם משהו מיוחד. שום דבר שעולה בקנה אחד עם הכדורגל המצוין שיוצא ממנה. בסדר, יש שם את אניימה. אניימה שוער מצוין. אבל גם אחרי מונדיאל הוא עדיין מגיע להתאמן בוולפסון. היו פה גדולים ממנו. על דה סילבה אפשר להגיד אותו דבר. הוא בלם מצוין, אבל אחרי כל ההבטחות של עיתונאים אובייקטיבים על חוזה צפוי באינטר, גם בליל לא רצו אותו. בשלב הזה של הקריירה שלו, באדיר אמור היה להחליף את יובל נעים בסכנין ולפזר הבטחות על המחויבות שלו לקבוצה הבכירה של המגזר. אבל עוד חודש הוא שוב בצ'מפיונס ליג. יש לכם מושג לכמה בורות היה אחראי באדיר אילו היה היום בהגנה של מכבי? אפשר לדעת בדיוק מה היה קורה לוורמוט ושכטר, אם מסתכלים על שבחון. זאת עבודה של מאמן.
בינתיים נדמה שבחיפה ובקרית שלום יצטרכו להתבונן בהפועל בערגה גם העונה. אלא אם כן בהפועל יתעקשו להרוס לעצמם. לפחות כלפי מועדון אחד אפשר שימשיכו לא להבין שם מה הם עושים לא בסדר.