צילום לאלבום הזיכרון הקולקטיבי: אולם בית משפט, דגל ישראל, אצל דוכן הנאשמים ישובים הקרם-דה-לה-קרם: אהוד אולמרט, פעם ראש הממשלה הכי שחצן; יעקב אפרתי, פעם מנהל רב-שנתי של מקרקעי ישראל; שולה זקן, שפעם יכלה לסובב מדינה שלמה על קצה הציפורן שלה; דני דנקנר, פעם מנהל הבנק הכי גדול במדינה; אורי לופוליאנסקי, שהיה ראש בירת ישראל המשוחררת לדורותיה; וגם מאיר רבין, אביגדור קלנר, עוד אלי, עוד אורי (אבל לא מסר), יהושע ועוד.
לצדם יושבים בכירי עורכי הדין של ישראל (גם כי כל מואשם מצטייד ב-3 עורכי דין לפחות וגם כי אף אחד מהקונסיליירים לא ירשה לעצמו להפסיד פסטיבל כזה), על צבא עוזריהם הצעירים והמתרוצצים, ומאחוריהם גדודי יועצי תקשורת בפנים חמורות סבר. הפטיש מכה: בית המשפט!
יהיה או לא יהיה? מאחר שהנבואה ניתנה לשוטים, נרשה לעצמנו לנבא: זה לא יקרה. רק צילום דמיוני.
משטרת ישראל נכנסה לשלב ההתלהבות. חוקרינו המצוינים התאהבו בזריזות וביעילות. אחרי שנים ארוכות של היסוס, רעד ומריחת חקירת ראש הממשלה ההוא, עכשיו הם מכים. עוד חקירה ועוד חקירה. עוד המלצה ועוד המלצה.
לתת המלצה לפרקליטות ולצאת גיבורים וחזקים - זו חוכמה קטנה מאוד. בערך כמו ההודעה המשונה של המשטרה מהשבוע שעבר בעניין "המסמך" המפורסם: שר הביטחון, הרמטכ"ל, האלופים ולשכותיהם נקיים. לא זייפו, לא תפרו. מי כן? נראה... וכל זה תוך פחות משבועיים. קצת יותר משלוקח להם למצוא את המרצדס הגנובה של איזה מגה-סלב ולהצטלם איתה למזכרת.
חקירת פרשת הולילנד החלה השנה, וכבר יש המלצה לכתב אישום. חקירות הרשות לעסקים קטנים ומרכז ההשקעות נפתחו לפני שנים, עוד כשאולמרט היה שר התמ"ס, עם תשתית ראייתית של מבקר המדינה, אבל "המלצה" טרם הגיעה - לא להגיש כתב אישום ולא לסגור את התיק.
אם תיק הולילנד יושב כולו על כתפיו המעובות של עד המדינה, ששמו המפורסם אסור לפרסום - אזי ההתלהבות נראית מעט פנטסטית. אם מישהו מהנחקרים/המעורבים החל "לזמר" ולתת הוכחות חד-משמעיות - אז יש בסיס איתן להמלצה. בלי זה, עוד יהיו השלמות חקירה על השלמות חקירה, ובדיקות ודיונים וכל הנזכרים יחצו את גיל הגבורות, בלי שנדע אם כן לקחו או נתנו שוחד. שהרי מערכת האכיפה, כמנהגה, גם לא נותנת מכתב המנקה את הנחקר. גם לא אחרי שנים.
"תפסת מרובה - לא תפסת". את זה חייבים החוקרים והפרקליטים לשים על משקוף דלת חדרם, כמו מזוזה. הם פועלים בעומס בלתי רגיל, הם צריכים להחליט במה לטפל ובמה לא לטפל. אי-אפשר לטפל בכול, אי-אפשר להתרחב בחקירה עד אין סוף.
ההחלטה בתיק הדסק הרוסי של בנק הפועלים, סניף הירקון מאתמול (א'), היא דוגמה. אפשר להאמין שהפרקליטות והחוקרים שטיפלו בתיק נקיים מכל חשד להטיית משפט, להזנחה, לשקר או להסתרה מכוונת של מידע, אבל הם כל-כך עמוסים בעבודה, עם משאבים כל-כך מוגבלים, עד שהם נאלצים לעגל פינות, להתרשל, לשכוח, להתעלם - ואז לקבל הודעה כל-כך מבישה של השופט דוד רוזן על התנהגות שערורייתית, על פגיעה באושיות המשפט.
גם אי-אפשר לשוב למדיניות של פעם: אנחנו נמליץ ואז נזרוק הכול לפתחו של בית המשפט, ושהוא יחליט. גם כך חוטפים זיכוי אחר זיכוי. בושה אחרי מבוכה, ויצא שכרם בהפסדם.
מערכת האכיפה חייבת להתמקד בתיקים שיש בהם הסתברות גבוהה להוכחת אשמה ולהרשעה בבית משפט. התפרסות על המוני תיקים, עם התמשכות הליכים, עם סחבת, עם סיום פרשה רק אחרי 10-15 שנים, לא נותנים כלום, רק מכרסמים עוד יותר באמון. וכרגע, אמון הציבור צריך להיות המטרה הראשונה במעלה.