"רטרוספקטיבה, לצערי", אומר ידיד רובין על התערוכה "צבע חרוש", תערוכת עבודותיו המקיפה המוצגת בימים אלה במוזיאון תל-אביב.
למה לצערך? זו במה מכובדת וחשובה.
"נכון, אבל אני עוד לא מסיים לצייר. פשוט יעברו כל כך הרבה שנים עד שאוכל להגיע שוב לתערוכה רחבה כזו, שכנראה כבר לא תהיה עוד אחת", הוא מסביר, מפוכח.
רובין בן 72, חבר קיבוץ גבעת חיים איחוד, הוא אמן ייחודי בנוף הישראלי. גם כשהוא מציג במוזיאון תל-אביב, מעוז העירוניות והאליטה התרבותית, הוא נראה כאילו פסע מתוך איור "שרוליק" של דוש. דמות הקיבוצניק הסטריאוטיפי, בתלתליו הגועשים, שמעט שיבה זרקה בהם, בלבושו הפשוט, הפועלי, בסנדליו. הנושאים שהוא מציג בציוריו נטועים באותו נוף ישראלי שנראה תמים עד אנכרוניסטי. נוף שהפך להזוי ותלוש מהמציאות: שדות פתוחים, תלמים חרושים, עצים ופריחה.
ציוריו גדושי צבע וחיוניות, בסגנון כמו-אימפרסיוניסטי, משיחות מכחול גדושות צבע סמיך, נערם. הוא מצליח לחבר בין מופשט פוסט-מודרני לזרמים קלאסיים באמנות המודרנית, בין משטחי הצבע חמורי הסבר של רותקו לפרספקטיבות המושטחות של מאטיס. את השפעותיו הוא מושך מימי לימודיו באקדמיה לאמנות בווינה ובלונדון, בשנות ה-50 וה-60, מ"השכלת המוזיאונים" שרכש בעולם וללא היררכיה, גם משדות הפלחה והשלחין של עמק חפר.
אני עושה מה שטוב בעיני
"השדה שלי לא צומח, הוא קיים. אני עושה ציור, לא שדה. שדה הפרחים שהציג כאן צדוק בן דוד בתחילת השנה היה מעשה בריאה של שדה, אני לא מתמודד עם אלוהים, אלא עם מעשה הציור. פעם ציירתי תלמים בלי פרספקטיבה, מתוך החלטה מודעת. עם הזמן החלטתי שאין לי חוקים. בשביל להגיע לדעה מגובשת עוברים תהליך של התבגרות ובשלות. עברתי שלבים שאמרו לי זה כן בסדר וזה לא בסדר. הגעתי לשלב שזה לא מה שמוביל אותי. אני עושה מה שטוב בעיני, ומוסר לאנשים שלמזלי אוהבים את זה".
כשהוא מתלווה לשיח גלריה עם האוצרת גליה בראור, הוא עומד בצד, ראשו מוטה ברוב קשב, על פניו מבט דרוך, מרוכז כתלמיד חרוץ. גם כאשר היא מפנה את תשומת לב הקהל אליו, לשאלות, הוא מצטנע ואומר כי אין לו הסבר טוב משלה. להיפך, הוא נדהם לשמוע כל מה שיש לה לומר על עבודתו.
שפת סימנים פרטית
לא בכדי דמות הצייר של רובין מתחלפת במראה האיכר הפועל הפשוט. הציור הוא עבורו עבודה וגם מפלט. הסטודיו שלו הוא מחוז חפץ וגם חלון להשקיף בעדו לנופים קרובים ורחוקים, חיצוניים ופנימיים, אינסופיים. העץ שמול הדלת, השדה שמעבר לחצר הקיבוץ, הטרקטור החורש, הבית הקטן, ושורת הברושים - כל אלה הפכו ברבות השנים לחלק משפת הסימנים הפרטית שפיתח בציוריו. הלכו והתרחקו מהמציאות הקונקרטית שממנה נגזרו, והיו לסמלים ולכלי משחק שאותם הוא מניח וקובע יחסים ביניהם בלוח החלק של ציורו.
למה אין דמויות בציור שלך?
"כנראה כי לא הגעתי עם הדמויות לרמת היכולת שפיתחתי עם הברושים או הטרקטור או הבתים. לא הצלחתי למצוא את הפתרון שאהיה שלם איתו".
בראור, מנהלת המשכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד, אצרה את התערוכה יחד עם יניב שפירא, עד לאחרונה אוצר גלריית הקיבוץ בתל-אביב. קשה להתכחש לתחושה, שלצד התבונה והפתיחות של פרשנות האוצרים, המציבה את יצירתו של רובין במקומה הראוי באמנות הישראלית, שורה על התערוכה מעין אחוות מבינים. שיח פנימי של "קיבוצניקים", הזורם כמים שקטים מתחת לפני השטח.
התערוכה פורסת את יצירתו של רובין מסוף שנות ה-60 ועד היום, ומפתיע במיוחד לגלות את פניו השונות והדרך הארוכה שעבר - מהנושאים והצבעים הסגפניים שאפיינו את ציוריו בשנות ה-70, לצבעוניות משולחת הרסן שהפכה לסימן ההיכר שלו עם השנים. הציורים המוקדמים מתכתבים עם יצירותיהם של רבים מבני דורו של רובין, מיכה אולמן, אהרון מסג ואחרים, כמו מצטרפים לשיח האמנותי שרווח אז בארץ. אך משנות ה-80 ואילך הלך רובין בשביל משלו, כשהוא מעדיף להשתמש בצבע ובשורת הדימויים "הפרטית" שלו, כבסמלים אוניברסליים.
"עברתי תהליכים מהחוץ לפנים הסטודיו, וכל פעם שלא יכולתי להתמודד עם הסגור פתחתי חלון או דלת. ציירתי את מה שראיתי מבעד לדלת הפתוחה ואז עוד ציור עם דלת סגורה, והנוף נשאר צרוב. הסמלים התפתחו ממה שהיה בסביבה, ניסיתי לצייר אותם ואיבדתי סבלנות, וכך יש לי את העץ שלי, העץ הראשון שעשיתי בלי להסתכל על עץ".
בראור אומרת עליו, שהוא "מתענג על הדקורטיבי, שבמשך שנים ארוכות נחשב לגנאי בחוגי האמנות בארץ". והוא אומר זאת באופן יותר מובהק בשיחתנו:
"הצבע שלי הוא חוצפני. איימתי על דלות החומר. אני כל הזמן ראיתי צבע מסביבי. ראיתי את השימוש בצבע אצל גאונים כמו ואן גוך או רייזמן. לקח הרבה זמן עד שהעזתי להתפרץ עם צבע אני מדבר בשפה מסויימת בציור ולמה אנחנו בכלל מדברים - כדי ליצור קשר עם אנשים".
הציור המאוחר ביותר בתערוכה הוא מופשט לגמרי, משטח מנוקד באדום עז. נעלמו התלמים, השמש הוואן-גוכית והפרטים המזהים.
רובין: "בעיני הוא לא מופשט בכלל. גם הוא שדה. אני אף פעם לא יודע מה יהיה בדיוק בסוף הציור. אני רודף אחרי החלום שלי ומה שיוצא על הבד זה מה שיש. כשאני עובד אני לא חושב. אני עובד מהגוף, לא מהראש".
צבע חרוש. מוזיאון תל-אביב לאמנות, שאול המלך 27. ב', ד' 10:00-16:00; ג', ה' 10:00-22:00, ו' 10:00-14:00; ש' 10:00-16:00