אני: לא מפונק. העבודה היא חלק מהזהות שלי.
משפחה: סבא וסבתא מצד אבא היו מסעדנים עשירים בצ'כוסלובקיה. בשנת 1939, כשהרגישו בסכנה המתקרבת, החליטו לשלוח לארץ לבד את אבא, מיקי, ואת אחיו, אמרי, שהיו הצעירים בילדיהם. הם היחידים שנשארו בחיים מהמשפחה. אימא, שהייתה רוב חייה עקרת בית, עלתה בעליית הנוער בגיל 16. חלק מאחיה נספו בשואה וחלקם הגיעו לארץ. גם היא באה ממשפחה מבוססת. הם התחתנו ב-1957.
מעדני מיקי: הם הגיעו לקיבוץ רמת יוחנן, ואחרי כמה ימים אבא, שהיה אז בן 28, הבין שזה לא בשבילו. הוא עבר לתל אביב והתחיל לעבוד במסעדת קטה דן. בתוך כמה חודשים הוא התחיל לייצר בדירה שלו דגים מלוחים וכרוב כבוש, מכר אותם, וכך נוסד, בעצם, המפעל. כשהעסק גדל, הוא קרא לאחיו מהקיבוץ, והם שיווקו את הסחורה על אופני שלושה גלגלים. בהמשך עברו למפעל ברחוב המסגר. אבא מילא את כל הפונקציות - מנכ"ל, נהג חלוקה, חותך דגים ומנהל החשבונות. מגיל צעיר עבדתי איתו.
יתמות: כשהייתי בן 16 הוא נפטר ממחלה. בתור ילד לא ידעתי שחלה עשר שנים קודם, כשאחי נולד, ושהיא התפרצה שוב. אני לא זוכר הרבה מאז, חוץ מהשבעה, ולא בטוח אפילו שהייתי בבית החולים, רק שהמוות שלו עיצב את האופי שלי ונתן תחושת שליחות לעבודה ולחיים הפרטיים. אני ההמשך שלו.
אמרי ז"ל 1: דוד שלי. עם מותו של אבא הוא לקח על עצמו את ניהול המפעל ופרס עלינו את חסותו. המשפחה שלנו התחזקה מהאובדן. גרנו עם אימא עד החתונה, כדי להיות לידה, והעבודה הייתה סוג של ריפוי, שליחות.
אמרי 2: בשנות ה-90, כשהתחיל הליסינג, המנהלים בחברה התחילו לקחת מכוניות, ורק הוא נשאר עם מיצובישי ישנה. אני ואחי חשבנו שזאת פדיחה שהוא נוהג על אוטו כזה. יום אחד הוא ביקש שיעשו לו טסט. אמרנו לו שהאוטו לא עבר את הטסט והחלפנו אותו. כשקניתי את הבית הפרטי הראשון, הוא אמר לי שאני פסיכי; בשביל מה זה טוב. הוא עבד בעסק כמעט עד יומו האחרון, בגיל 94.
ייעוד: היה ברור מראש. לא ראיתי שום אופציה אחרת.
צה"ל: הייתי בתפקיד שאפשר לי לקום לעבודה בארבע בבוקר, להביא את הירקות למפעל, ללכת לצבא, לצאת לעבודה לשעתיים-שלוש, לחזור לצבא, ולצאת שוב למפעל. במוצאי שבת, כשהיינו יוצאים לבלות, הייתי עוצר בשוק הסיטונאי, מעמיס את האוטו בחצילים וממשיך לבלות. זה חלק מהחינוך שקיבלנו בבית.
יהודית: אשתי, מעצבת אופנה בוגרת שנקר. נפגשנו כשהייתי הנהג של אחותה בחתונה, כי היה לי אוטו יפה. כשהכרנו שנינו היינו בני 28, ליהודית הייתה מתפרה גדולה לבגדי נשים, והתחתנו אחרי שנה. עם השנים התפירה עברה לסין או לשטחים, והיא נאלצה לסגור בגלל חוסר היתכנות כלכלית, ופתחה חנות מעצבים בראשון לציון. כשקנינו את מפעל הדגים של תנובה בהרטוב, כבשלנית מדופלמת, היא נתנה הוראות לטכנולוג המזון. יש לנו שלוש בנות ובן.
קריירה: התחלתי מהכי נמוך שאפשר, ולאט-לאט הדוד התחיל להעביר אליי ואל אחי סמכויות. אנחנו מנהלים את החברה יחד, יכולים לריב על ענייני עבודה, אבל אף פעם לא על כסף. לכל אחד יש תחומי האחריות שלו. הוא מתעסק בתחום הדגים והמחשוב, ואני בענייני הסלטים והיצוא.
הנפקה: מפתה. לאמרי היה משפט: "יש שני סוגים של חברות. עשירות עם בעלים עניים, או עניות עם בעלים עשירים". אנחנו מעדיפים שהחברה תהיה עשירה.
שטראוס: היו המפיצים הבלעדיים שלנו, עד שבשנת 1986 נתנו לנו הצעת רכש שדחינו, ומאז אנחנו משווקים את עצמנו.
מיתוג נמוך: אף פעם לא כיוונו גבוה. אנחנו מאמינים במוצר טוב כמו של המתחרים, רק במחיר נמוך יותר.
צבר: מובילי שוק, אפילו שאנחנו, בשקט-בשקט, שולטים בשוק המוסדי של הסלטים, ובדגים יש לנו 48%.
הסתדרות: אנחנו דרבנו את העובדים להצטרף אליה, בעקבות תוכנית תמריצים שהכניסה הבת הבכורה שלי.
אירוח: מת על זה. בית מלא עושה לי טוב.
פרסום: יצאנו פעם ראשונה בקמפיין. בינתיים יש גידול במכירות.
תפיסת עתיד: מכיוון שהעבודה היא התחביב שלי, אני מחפש כל הזמן הזדמנויות לגדול. חוץ מזה, אשמח אם הילדים יעבדו איתנו.