לפניי נהם אסטון מרטין. הוא היה צמוד לירכתיו של יגואר XK שחור. מאחוריי - צמד בנטלי GT, פרארי אחת אדומה, ומרצדס SL כסופה. מנגד הגיחה 911, ואחריה מזראטי ירוקה וחרטומה המאיים של דודג' וייפר. אלפי כוחות-סוס ומאות טונות של מומנט רעמו סביבי.
במדרכה שלצדי עקף אותנו קשיש במכנסי ברמודה לבנים וכובע מצחייה אידיוטי, שיצא לג'וגינג היומי שלו. על פני טור מכוניות המיליונים שבמסלול הנגדי, חלף בדהרה פנסיונר של המאפיה בכיסא גלגלים עם כוח-פיליפיני אחד.
אני במיאמי. הריכוז העולמי הגדול ביותר של מוטוריקה וגריאטריה. עורקים סתומים ואגזוזים פתוחים. מ-0 ל-100 זה כאן קורות-חיים. מסלול הנהיגה המסעיר ביותר הוא מהחנייה לחדר-מיון וחזרה.
מתוחזק היטב
אני יושב בב.מ.וו X5 החדש. מתחת למכסה המנוע פועם מנוע חדש ונפלא. 3.0 ליטרים נפחו, מגדש כפול נושף חמצן רענן אל קרביו, 306 כ"ס רתומים אליו. 305 מתוכם רועים כרגע באחו שלצד הכביש, לועסים תבן ונהנים מהחיים. רק סוס אחד רתום לארבעת גלגלי המכונית, וגם הוא אפילו לא מזיע. מה יש לו להזיע ב-12 קמ"ש?
עכשיו הגעתי אל הכביש המהיר. הוא ישר כסרגל, סלול לתלפיות, ועל שוליו פורחות אלפי מכמונות רדאר רעננות. הוא נקרא "מהיר", על שם המהירות המסחררת שבה מצליחים השוטרים המקומיים להדביק דוחות מהירות לכל נהג. מסתבר שגם כאן כבר גילו (ואולי כאן בכלל המציאו) את שיטת גביית-המס באמצעות שוטרים עם משקפי שמש ואקדחי לייזר. על עקומת התאונות הדשנה של פלורידה אין לפעילות הפיסקאלית הזאת כל השפעה, אבל למי איכפת. העיקר שתקבולי הדוחות הולכים לשריף המקומי. כמו אצלנו. (לשריף שלנו קוראים שטייניץ, הוא לא חוגר בפומבי אקדח גדול וגם אין לו מגבעת עם תיתורת מגוהצת, אבל העיקרון זהה).
בספר כתוב ש-X5 מגיע ל-235 קמ"ש ומאיץ ל-100 ב-6.6 שניות. אני מאמין. למה שלא אאמין? ב.מ.וו מעולם לא שיקרו אותי. אבל לא ניסיתי. אני במיאמי. כדי לגמוא כאן 235 קילומטרים צריך שבוע פנוי. וניסיון להגיע ל-100 קמ"ש יסתיים - כאמור - בהעברת כל נכסיי לקופת השריף המקומי.
נוח מאוד במכונית הזאת. אני יושב גבוה, אני יושב טוב, אני מרגיש מתוחזק היטב. מאחוריי מרווח מחייה אדיר ליושבי האחור, ולו הייתי מרובה ילדים, יכולתי אף להתקין עוד שורת מושבים במכונית, ולהוביל את כל שבעת בני המשפחה. לפניי, על שימשה הקדמית, אני רואה מגוון נתונים באותיות ובספרות בוהקות: מהירות הנסיעה, המהירות המותרת בקטע הכביש שבו אני שרוי (במיאמי בדרך-כלל די בספרה אחת לצורך הנתון הזה), חיצי הכוונה מטעם הנווט הלווייני, ועוד עניינים חיוניים. תצוגה עילית קוראים לפטנט המרהיב והשימושי הזה, ואני אוהב אותו מאוד. הוא מזכיר לי את ימיי כטייס קרב על נושאת מטוסים של הצי הבריטי (הנה, אווירת השיטיון אחזה גם בי: אני שוקע בהזיות...).
עד שהכביש המהיר יסתיים, וכדי שלא אתפגר משעמום, אשתעשע לי בתיבת ההילוכים החדשה. אוטומטית. שמונה הילוכים. יש מצב ידני. המנוע הזה כל-כך חזק וגמיש, עד שאני יכול לטייל במעלה ובמורד כל ההילוכים שבין שלישי לשמיני, והמנוע לא ישמיע ציוץ אחד של מחאה. עושה רושם שאפשר היה להסתפק בשבעה, אולי אפילו ששה, אבל אי-אפשר. כי למתחרים יש (לפחות) שמונה, ואסור לפגר אחר המתחרים.
שימושית ומעצבנת
הכביש המהיר הסתיים, ושבתי והצטרפתי לשיירת גיל-הזהב בכבישים הרגילים. ההתנהלות בין הרמזורים סיפקה הזדמנות נאותה לתפעל את מערכת הקרוז-קונטרול המתוחכמת, שיודעת גם לשמור מרחק, גם להגיע לעצירה מלאה מאחורי מכונית עומדת, וגם לשוב ולזנק מהמקום כשהשיירה שוב נעה. והכול ללא מגע יד אדם. אני מרגיש יותר ויותר מיותר במאה ה-21.
האם זו מערכת שימושית? כן. האם זו מערכת קצת מעצבנת? גם כן. כי היא ממתינה עד שהמכונית שלפניי תתרחק, ורק אז מזיזה את מכוניתי. הנהגים שמאחוריי לא אהבו את העיכוב הזה, ובמדינות הדרום מישהו כבר היה מוציא רובה ציד מהבגאז' וסוגר איתי חשבון.
עתה הגענו לביצות האברגליידס. פנינת טבע מדהימה. מים, ג'ונגל-שיחים, ציפורים, תיירים, תנינים. סוף-סוף טלטלנו מעט את מתלי ה-X5 על שבילי עפר. היא לא התנגדה. חצינו אפילו ביצה אחת קטנה עם תנינים. הם הסתכלו בנו בעיניים קרות ומשועממות, ושחו כאילו הגבלת המהירות מהכביש המהיר חלה גם עליהם. בעצם, זה היה מבחן של אמון במכונית. יש מכוניות שלא הייתי מעז לחצות עמן ערוץ שוקק שיניים חדות ועיניים קרות. בב.מ.וו - כמו שכבר אמרתי - אני מאמין. חצינו את משרץ התנינים והשארנו אותם רעבים.
בספר כתוב ש-X5 היא מכונית ספורטיבית מאוד. אני מאמין. למה שלא אאמין? ב.מ.וו. מעולם לא שיקרו אותי. אבל לא ניסיתי. הפנייה החדה היחידה בה נתקלתי, הייתה בכניסה לחנייה של המלון. ניסיתי שוב ושוב, ולא הגעתי אפילו לרבע ג'י. אך אני יכול להעיד שהמכונית אכן ביצעה את הפנייה הזאת היטב, ואחזה בכביש באורח מושלם.
בחנייה סובבתי את המכונית סביב-סביב כדי לבחון את שינויי העיצוב שבוצעו בה. הם עדינים ונאים. קצת יותר מאצ'ואיזם, אך גם קצת יותר עגלגלות. פנסים חדשים ומתוחכמים, נוריות LED, פגושים חדשים, אגזוזים מעוצבים. אין מהפכות. יש שמרנות. היא דווקא לרוחי. אני מעדיף אותה על ההחצנה המופרזת של 6X למשל.
זהו. אפשר לסכם ולומר כי אבי פלח מכוניות הפנאי העיליות, זכה לרענון בעיתו. החלוץ קיבל שיפוץ. הוא עתה חזק יותר, מהיר יותר, חסכוני יותר (כך כתוב בספר), יפה יותר, נוח יותר וגדוש יותר בלהטוטים אלקטרוניים מחוכמים (כך ראיתי במו עיניי).
את אימות תכונותיו הספורטיביות, אין מנוס מלהשאיר להזדמנות אחרת.
*הכותב היה אורח ב.מ.וו במיאמי
מתחרות
פורשה קאיין
מותג ספורט-היוקרה נכנע לצו השעה ושיגר השנה גרסה היברידית לקאיין החדש, עם מנוע V6 בנזין, סופר-צ'ארג'ר ומנוע בנזין חזק עם מצמד ממוחשב. ההספק עומד על 380 כ"ס, מתוכם 47 כ"ס תורם המנוע החשמלי. הכלי מסוגל לנוע על חשמל בלבד ב-40 קמ"ש ולנתק את מנוע הבנזין בשיוט רגוע עד 156 קמ"ש. צריכת הדלק עומדת על 12.2 ק"מ לליטר בלבד והפליטה צנועה: 193 גרם לק"מ
מרצדס ML450
הגרסה ההיברידית של ML מצוידת בלא פחות מ-3 מנועים, שפועלים בהרמוניה: V6 בנזין בנפח 3.5 ליטר ושני מנועים חשמליים, שמייצרים 82 כ"ס. ההספק הכולל עומד על 340 כ"ס והמומנט על 52 כ"ס. בשילוב עם תיבה אוטומטית רציפה מסוגל הכלי להאיץ ל-100 בפחות מ-8 שניות ועדיין לייצר פליטה נמוכה ב-60% מזו של דגם הבנזין
פולקסווגן טוארג
הגרסה ההיברידית, שתושק באירופה בסתיו, מצוידת במערכת הנעה דומה מאוד לקאיין: מנוע V6 בנזין עם הזרקה ישירה וסופר-צ'ארג'ר מבית אאודי, שמשודך למנוע חשמלי חזק. גם כאן ההספק עומד על 380 כ"ס, אך טוארג מעט כבד יותר. כמו קאיין גם ל-SUV ההיברידי של פולקסווגן אפשרות לנוע על חשמל בלבד לפרקי זמן מוגבלים
לקסוס RX450
RX היה הכביש-שטח ההיברידי הראשון בשוק העולמי ועד היום הוא גם הנמכר ביותר, בפער גדול. במסגרת חידוש המודל זכה הכלי למערכת הנעה משודרגת עם תוספת של 27 כ"ס (295 כ"ס בסיכום), למרות שהוא חסכוני ונקי יותר מבעבר. איכויות הייצור הגבוהות עדיין בולטות, אך הוא הכי פחות "שטח" בחבורה