בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב הכיר בבני זוג הומוסקסואלים כידועים בציבור לצורך קביעת זכאות לקצבת שארים, למרות שהיו בבעלותם דירות נפרדות. בכך קיבל בית הדין את תביעתו של דניאל אדרי, בן-זוגו והידוע בציבור של שמאי ברייטמן ז"ל, עובד לשעבר בעיריית תל-אביב.
"כדי שתוכר זכאותו של ידוע בציבור לגמלת שארים, עליו להוכיח כי גר עם המנוח טרם פטירתו. אמנם בבעלותו של ברייטמן היתה דירה נפרדת, אך הוא גר בדירתו של אדרי רוב הזמן, ודי בכך כדי להרים את הנטל לעניין המגורים המשותפים", קבעה השופטת רוית צדויק.
השופטת הוסיפה כי בני-זוג מהגיל השלישי, דוגמת אדרי וברייטמן ז"ל, נוהגים שלא לוותר על דירת מגוריהם בקשר שני. "בקשר מעין זה בגיל מבוגר זה סביר, וכך קורה תדיר שבני-זוג שומרים על שתי דירות", ציינה.
עוד ציינה השופטת כי "העובדה שאדרי לא מכר את ביתו נבעה, בין השאר, מכך שאמו הקשישה התגוררה בדירה. התובע הותיר את דירתו הממוקמת בקומת קרקע, לנוחיות אמו הקשישה, ונהג לסייע לה ולעתים ללון אתה. בנסיבות אלה מתחזקת הנטייה שלא לראות בדירת התובע כמאיינת את דרישת המגורים המשותפים".
בנוסף קבעה השופטת כי אדרי הוכיח כי הוא והמנוח ניהלו משק-בית משותף, וגם לכן הם נחשבים כידועים בציבור. "התובע והמנוח התגוררו יחד, ערכו קניות יחדיו, אכלו ארוחות משותפות ויצאו בערבים להופעות מוזיקליות. כמו כן, המנוח ציין בצוואתו כי היו 'ידועים בציבור', ובנוסף השניים נסעו לטיולים בארץ ובחו"ל והשתתפו באירועים משפחתיים וחברתיים רבים", כתבה.
כדי לנמק את מסקנתה כי אדרי וברייטמן קיימו משק-בית משותף ומערכת יחסים המבוססת על אהבה, מסירות ונאמנות, המעידים על קשירת גורל משותף - היא ציטטה במסגרת פסק הדין ממכתב שכתב ברייטמן המנוח לאדרי בשנת 2001: "לדני היקר מאוד! ליום-הולדתך, אני מאחל לך מזל טוב ושנים מאושרות וארוכות יחד אתי ושלא יחסר לנו מדברים הטובים ביותר בעולם. שלך לנצח, שמאי".
נסיבות מיוחדות
לאחר פטירתו של ברייטמן הגיש אדרי לעירייה תביעה לגמלת שארים, והחל בהליך להכרה במעמדו כידוע בציבור של המנוח. ואולם, העירייה דחתה את בקשתו, בטענה כי הוא לא יכול להיות מוכר כידוע בציבור של המנוח, בין היתר מכיוון שלא התגורר דרך קבע בדירת המנוח, דירתו לא הושכרה לאיש, והוא אף הודה כי בחלק מהזמן שהה בביתו.
באמצעות עו"ד משה מאיר ועו"ד עמית יודפת ממשרד יודפת גרינברג, טען אדרי כי הוא הוכיח את כל התנאים הנדרשים להכרה בו ובבן -וגו המנוח כידועים בציבור לצורך קבלת גמלת שארים. בין היתר טען כי לפי הפסיקה, אין מתכונת אחידה של חיי משפחה ומשק-בית משותף, ועל בית הדין להתחשב בנסיבות המיוחדות, "שעה שמדובר בקשר חד-מיני בין בני-זוג מבוגרים עם פערים כלכליים, שהיו נתונים ללחץ כבד מצד משפחת המנוח, שהתנגדה בתוקף לקיום הקשר".