אנשים נוהגים לדבר בהכללות, וכך גם הכותרות התקשורתיות. כשיש טענות אל שופט - מבקרים את "המערכת המשפטית"; כשיש רופא חוטא - זו "מערכת הבריאות"ף וכאשר יש מחדל של שוטרים - מדובר על "המשטרה". "אילו המשטרה היתה פועלת אחרת, אפשר היה להציל את ענבל עמרם" - כתבה השופטת המחוזית הילה גרסטל.
אלא שלא "המשטרה" התרשלה בעניין הזה, אלא כמה שוטרים במשטרת פתח-תקווה. אם יומנאי אחר היה מקבל את תלונת עמרם, אביה של ענבל - אולי הדברים היו מסתיימים אחרת, כי הרי יש גם אנשים טובים במשטרה, והם לא מעטים.
אלא מה? - זה רק חלק מהתמונה, וכאשר בוחנים את חלקה האחר, מסתבר כי אכן יש בדרך-כלל הצדקה לשימוש בלשון הכללה.
כי אם היומנאי אשם במה שקרה, אז צמרת המשטרה היא האחראית. האחריות של שר המשטרה, המפכ"ל וצמרת הפיקוד בכללותה מתחילה ברגע בו הסתפקו בהעברת היומנאי לתפקיד אחר. זהו בדיוק סוג ההתנהלות שגורם להתרחשותם של אירועים כאלה, ולא רק במשטרה.
בכך שלא ממצים את הדין עם מי שאשם במחדל כה חמור, הופכים מפקדי המשטרה את צורת התנהלות הזאת לנורמה, והם משדרים לכפופים להם שאל להם לחשוש מהתנהגות דומה - יש מי שידאג שלא ייענשו על כך.
אם אני מכיר את מהלך הדברים, אז עכשיו, לאחר הרעש התקשורתי, ייחלצו שר המשטרה ומפקדיה לעשות מעשה ולפטר את היומנאי. אולי. אבל גם אם כך יעשו, זה לא צריך לספק אף אחד. כי זה אומר שראשי המשטרה עצמם לא חשבו שהמעשה מצדיק ענישה של ממש - אלא הם עושים זאת, אם יעשו, רק תחת לחץ. והמשמעות היא שבעתיד יימשך הקו של אי-ענישה כלפי מי שמועלים בתפקידיהם ובציבור הנזקק להם.
כל זה הופך את שר המשטרה והמפכ"ל לאחראים למות ענבל לא הרבה פחות מהיומנאי. לו נהגו באחריות ובתקיפות במקרים קודמים בעבר, היתה נוצרת נורמה שבמסגרתה היומנאי אולי היה נוהג אחרת.
ראש העירייה הוא המגונה
הנה מקרה נוסף. שמעון שיבר, לשעבר מנהל תיכון בראשון-לציון, הורשע אתמול (ב') בהטרדה מינית ומעשים מגונים ב-4 נשים בבית-הספר שניהל, ביניהן תלמידה קטינה. הוא קיבל שנת מאסר בפועל.
אבל הנקודה היא עדי האופי שנחלצו לבוא להעיד לטובתו. ביניהם: ראש עיריית ראשון-לציון, מאיר ניצן; ומה שהוגדר בתקשורת כ"בכירים במערכת החינוך". שופט השלום אברהם הימן התייחס לעדויות אלה: "העצוב הוא שכל אלה, בלהט רצונם לסייע לחברם, שכחו או התעלמו לחלוטין שאותו אדם, שהפליגו בשבחו, עשה מעשים שלא ייעשו תוך ניצול הכוח שניתן לו".
שוב: כאשר ראש העיר ובכירים במערכת החינוך מפליגים בשבחו של מנהל בית-ספר - שהשופט הגדיר את מעשיו כ"אכזריים", ואפשר להוסיף גם דוחים ומגעילים - וכאשר הם עושים זאת במטרה להקל בעונשו - האם אין בזה איתות שבעיניהם המעשים לא כל-כך נוראיים, אולי אפילו נסבלים? האם עדויות כאלה לא הופכות את העדים הבכירים לבלתי ראויים לשמש בתפקידיהם, ממש כמו עבריין המין עצמו?