"אני רוצה הכי גדול, הכי מהר, הכי יפה.
אני רוצה הכול הכי טוב, הכי הרבה.
אני רואה את זה מולי, צבעוני, טבעי, על המסך שלי.
אני רוצה להיות שם, אני רוצה להיות שם,
אני רוצה גם, אני רוצה גם..."
("אני רוצה גם", יהודה פוליקר)
ב-1995, חודשים לא רבים מאז עלייתו של ערוץ 2 לאוויר וזמן קצר לפני רצח רבין, כשברקע מתנפחת לה בועת ההיי-טק, זיהה יהודה פוליקר את השינויים העמוקים שהתחוללו סביבו, אלה שיוליכו בסופו של דבר להתמוטטות סולם הערכים שעליו נשענה החברה הישראלית. בועת השפע והשגשוג, שתתפוצץ בסמוך למהומות הדמים של אוקטובר 2000, זכתה אצל פוליקר ושותפו לכתיבה יעקב גלעד למילים, פנים, קצב וצבעים, בקטע הדאנס האטום, הרקוב, הזללני, "אני רוצה גם".
15 שנים אחרי, "אני רוצה גם" היה להמנון הרשמי של מדינת ישראל. בכל ערב, מיד אחרי מהדורת החדשות, הוא נשקף אלינו ממסך הענק שבסלון. קברניטי ערוץ 2, שאליהם מופנות תדיר טענות רבות על כך שהפכו את הפריים-טיים למטחנת ריאליטי רדודה ומביישת, בסך-הכול מספקים לפיפל וואט דיי וונט. והפיפל - כלומר אנחנו - רוצים גם.
כשאנחנו מביטים במסך אנחנו רואים את עצמנו. את השאיפות, את הכמיהות, את הבושות, את העליבות. אנחנו מזדהים עם האב חסר האונים ב"סופר נני", כי גם אנחנו לא יודעים כיצד לחנך. אנחנו מדרבנות את משתתפות "הישרדות" המיוזעות, כי גם אנחנו מתות להיות כוסיות. אנחנו מתווכחים על הביצועים הנרפים של הכוכבים הנולדים, כי גם אנחנו רוצים לשיר - רק פוחדים שילעגו לנו. החלומות שלנו מהבהבים אלינו מה-LCD שקנינו כי גם לשכנים יש, והחלומות הללו זוהרים כפי שהם מכאיבים מאין כמותם.
תוכניות הריאליטי, כל תוכניות הריאליטי, בנויות על נוסחה. הנוסחה היא אמריקנית. ובאמריקה הברוטלית אין פשרות, אין רחמים, אין מקום שני. או שאתה ווינר - או שאתה לוזר. להצלחה יש מחיר. כל מחיר. בכל מקום. כמו בחיים. וכשהחיים מושפעים כל-כך מהריאליטי, כשהמציאות כבר אינה מציאות חד-ממדית אלא ריאליטי בתלת-ממד - זה נראה כמו שזה נראה.
מסמך גלנט ממשיך להסעיר אותנו גם כי מהותו היא אמיתית - הוא מקרין בפנינו ניצחון בכל מחיר. תוצאות מבחני המיצ"ב ונתוני הזכאות לבגרות היו לאג'נדה הרשמית של מערכת החינוך - הם מתעדים עבורנו הצלחה בכל מחיר. ולגבי הצורה שבה אנחנו נוהגים על הכביש, חותכים, עוקפים, צורחים ומשפילים, אין צורך להרחיב. אתם כבר מבינים לבד. בהנחה שהצלחתם לחמוק מהג'יפ.
בארץ הריאליטי אין מקום לחמלה. העניים, הקשישים, חסרי הבית, העובדים הזרים, זוכים לטיפול מיוחד, אלים ומעורר פלצות מצדן של הרשויות. החלשים נותרים מאחור כי הם מפריעים לנו להתקדם. והחולים פשוט ימותו, אין להם שום סיכוי לנצח בתוכנית ההישרדות האישית שלהם.
אנחנו מעדיפים לקרוא על המצליחנים. לסגוד לעשירים. להתחנף לאילי-ההון. ולבקש שיתרמו לנו, או יעזרו לנו, או ילטפו לנו את הראש. כשהם מתרסקים, כמו ארקדי גאידמק, אנחנו מסובבים להם את הגב ובוחרים לנו אליל חדש.
אבל החיים, אתם יודעים, מלאים בפרדוקסים. ושום דבר הוא לא מה שנראה באמת. הפרדוקס הישראלי טמון בשורה האלמותית של הגשש החיוור, "בא יוסף מצליח - כשמו כן לא הוא!" ("כולם חכמים כולם", 1967).
אנחנו יוסף מצליח. כולנו יוסף מצליח. חושבים בגדול וחיים בקטן. מתגאים, משוויצים ומבזבזים הרבה יותר ממה שיש לנו, ונותרים עם בור עמוק בחשבון הבנק וחרדות קיומיות שאולי הדחקנו אבל מעולם לא עזבו אותנו. כי רובנו, מה לעשות, לא ממש עשו את זה. חיינו הם פער הולך ומתמשך. קרע שרק מעמיק. אכזבה שמתגברת לה. תסכול שעוד יתעצם לו. כמו הכרס, כמו הסרטן, כמו התקף הלב הממשמש ובא.
אנחנו לא נשואים לצעירה המושכת מ"הישרדות". אנחנו לא מצליחים, ואפילו לא מנסים, לרדת בגדול. אנחנו מזייפים שירים בלי הכרה. אנחנו לא נקבל צ'ק שמן מהכרישים. ואלון גל לא יגיע אלינו הביתה ויסגור לנו את האוברדרפט תוך 50 דקות. כשהמסך (של ה-LCD) יורד, המסכות נושרות גם הן, החלומות מתפוגגים באחת. והמציאות עולה על כל דמיון. לפעמים היא גם מועכת אותו.
אז לפני 15 שנה יהודה פוליקר לגלג, שנון ומחויך, ב"אני רוצה גם". ולפני מספר חודשים הוא הופיע בתוכנית "כוכב נולד" שהוקדשה ליצירתו. במקרה יצא לו גם דיסק חדש. טוב, הוא רוצה גם.