קונצרט הפתיחה של הפסטיבל הקאמרי הבינלאומי, שהתקיים ביום שלישי בירושלים, הציג תכנית לא אחידה מבחינת איכות ביצוע. לקונצרט היו שני שיאים ברורים: מחזור השירים "זר שירים" של שומאן, וביצוע הבכורה של "לירות בפיל" מאת מתן פורת. הראשון - בגלל הביצוע הפנטסטי של זמר הבריטון רוברט הול, והשני בזכות הסיפור קורע הלב של ג'ורג' אורוול. יתר הביצועים היו חלשים בהרבה.
בהתאם למסורת הפסטיבל הירושלמי, גם תוכנית אמש הייתה ארוכה מאד. מסמר הערב, ללא עוררין, היה זמר הבריטון ההולנדי רוברט הול. הול אולי כבר לא צעיר, אבל מבחינת איכות ביצוע הוא מאסטר אמיתי. אמש הוא ביצע שני מחזורי שירים: שירי מריקה (Moerike) של הוגו וולף ו"זר שירים" מאת שומאן, שניהם בליווי אלנה בשקירובה בפסנתר. בעיניי, הביצוע ל"זר שירים" היה הישג נדיר. הול שר בדיקציה מושלמת ובהגשה מלאת הבעה, ובחלק מהשירים אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין מרוב אינטנסיביות רגשית. בשקירובה ליוותה ברגישות נהדרת, והתוצאה הייתה ביצוע שנגע בנשגב. כדאי מאד לשמוע את הול גם בקונצרטים הבאים שייתן בפסטיבל, בין היתר במוצ"ש הקרוב. חבל רק שהתרגום לשירים שחולק לקהל היה זה של עדה ברודסקי - תרגום מיושן, נמלץ להחריד ומאוד לא ידידותי למשתמש. הגיע הזמן שהפסטיבל הירושלמי, וגופי המוזיקה בארץ בכלל, יחליפו אותו בתרגום עדכני.
שתי היצירות הנוספות בחלק הראשון זכו לביצועים חיוורים למדי. רביעיית המיתרים בלה מינור של שומאן, בביצוע רביעיית ארלנבוש (Erlenbusch), נשמעה חסרת אנרגיה ומתח, למרות איכותם הגבוהה של רוב נגני ההרכב. גם הסונטה השנייה של ברהמס לכינור ופסנתר, עם הפסנתרן קיריל גרשטיין והכנרת לטיצה הונדה-רוזנברג, השאירה אותי אדיש לחלוטין. מדובר במוזיקאים טובים כשלעצמם, אבל נשמע שמאחורי הביצוע שלהם לא עמדה כל תפיסה מוזיקלית מגובשת.
איתי טיראן בטקסט
טעון במיוחד
חלקו השני של הקונצרט סיפק עניין מסוג אחר, פוליטי יותר. בחלק זה בוצעה, בבכורה עולמית, יצירתו של הישראלי מתן פורת "לירות בפיל". זוהי הלחנה לסיפור מאת ג'ורג' אורוול, שעוסק בהשחתה שעושה כיבוש קולוניאליסטי לנפשו של הכובש.
הסיפור מתרחש בבורמה, ומציג את חיבוטיו של איש צבא לבן הנאלץ לירות בפיל תועה עקב לחץ של ההמון המקומי. היצירה כתובה לקריין והרכב כלי יוצא דופן, הכולל כלים בעלי אופי אקזוטי (לרבות שופר).
את תפקיד הקריין מילא איתי טיראן, שמשתף פעולה בקביעות עם אנסמבל "גרופיוס" (Gropius) שביצע את היצירה. בצירוף מקרים יוצא דופן, יצא שטיראן קרא את הטקסט האנטי-קולוניאליסטי בדיוק במקביל לחתימתו על ההצהרה כי יסרב להופיע באריאל, מה שהוסיף לאירוע נימה פוליטית טעונה.
כמו הקונצרט כולו, גם יצירה זו לא הייתה אחידה ברמתה. מצד אחד - הסיפור מרתק, וטיראן הקריא אותו בצורה אפקטיבית מאד. מצד שני, המוזיקה הייתה בעייתית. בעיקרון היא סיפקה ליווי בעל אופי אוריינטלי, שלא התחבר לשום רעיון מהותי שניתן לזכור. בנוסף, בחלק מהמקרים היא עלתה על הטקסט המדובר ופגעה ביכולת להבין אותו. בעיה זו בלטה במיוחד במקומות שבהם התיזמור כלל במקביל להקראה חצוצרה או טרומבון: במקומות אלו ממש התעורר חשק לצעוק על הנגנים שיפסיקו רגע, וייתנו לשמוע את הסיפור בשקט. המקום המשכנע היחיד לטעמי היה בסיום היצירה, שם מופיע מהלך יפה שמזכיר מוזיקה כנסייתית עתיקה. בכל מקרה היצירה הזו תיזכר פחות בזכות המוזיקה, ויותר בזכות הסיפור המצמרר של אורוול וההגשה של איתי טיראן.
קונצרט הפתיחה בפסטיבל הקאמרי הבינלאומי. אולם ימק"א, ירושלים. הפסטיבל ימשך עד השמונה בספטמבר. אתר הפסטיבל: www.jcmf.org.il