אז איך מסכמים את חרם האמנים שהסעיר השבוע את המדיה המקומית? לא יודעת. האמת היא שלי הוא עשה בעיקר עצוב. עצוב כי הוא מהווה עוד הוכחה למשהו קשה שעובר על אלה שמגדירים את עצמם כשוחרי שלום וסובלנות.
אם לא היינו יודעים טוב יותר, אפשר היה לחשוב שעיתוי החרם הזה, בלי להיכנס לוויכוח אם הוא לגיטימי או לא, הוא אשכרה ניסיון לחבל בשיחות השלום שהחלו השבוע בוושינגטון.
כשהחמאס בוחר בעיתוי הזה כדי לרצוח מתנחלים, אנשים אומרים - טוב, נו. זוהי דרכם של הטרוריסטים. אנחנו מצפים מהם להמשיך לנסות לסכל את השלום, או את האופציה לשלום, או את החלום לאופציה לשיחות הקרבה לשלום - או לא משנה מה - כל עוד המילה שלום מופיעה שם. זה מה שהם יודעים לעשות. אבל מה בדיוק התירוץ של השמאל?
הקריאה להחרים את המרכז התרבותי החדש של אריאל השבוע היתה בדיוק כזו: מקלות בגלגלים. רעש במקום שבו דרוש הרבה שקט וקצת סבלנות. תגידו, אמנים יקרים, זה לא משמח אתכם אפילו קצת שביבי נתניהו, כן, זה עם ממשלת הימין המזעזעת, נוסע לוושינגטון כדי להתחיל שיחות שאולי מתישהו יביאו להסכם? הרי זה מה שאתם רוצים, לא? אז למה לקפוץ דווקא עכשיו ולהפריע? קמתם בבוקר עם תחושה שהפקעת הישראלית לא מספיק סבוכה ושכדאי אולי למשוך באיזה חוט כדי לוודא שהיא חלילה לא תיפרם?
בהיעדר חדשות מעניינות יותר, חרם האמנים תפס כותרות ראשיות, מה שהפך אותו ל"אישיו" מרכזי. ברגע שהעסק התחיל להתחמם, במקום לנסות לקרר אותו - הצטרפו אליו גם קומץ אקדמאים וסופרים שזיהו פוטנציאל לבלגן ופשוט לא יכלו לשבת בשקט. ככל שהעניין התפתח - התעניינה בו יותר גם המדיה הבינלאומית.
פטיש על ראש נתניהו
אז מה קיבלנו? שלחנו את ראש הממשלה שלנו להתחיל שיחות שלום שגם ככה מאתגרות אותו בטירוף, מצויד במכת פטיש על הראש.
מזה זמן שאני לא יכולה לעצור את עצמי מלשאול: מה בדיוק עובר לשמאל הישראלי בראש? האם מדובר באנשים שלחלוטין הפסיקו לחשוב, כי הם עסוקים כל הזמן בשליפות אוטומטיות? ואולי, בעצם, זה קשור בכך שזה מה שקורה לכל מי שמרגיש שחייו בסכנה - הוא כל-כך עסוק במה שהוא תופס כהישרדות, שהוא פשוט לא מצליח לראות את התמונה כולה. איזה כולה? אפילו לא רבע ממנה. רק את האיום הצר שכרגע נדמה לו שעומד לטרוף אותו חי. אבל הפרדוקס הוא שתחושת ההיסטריה היא בדיוק מה שהורג את השמאל.
ככל שעובר הזמן, נדמה שהשמאל הופך לקיצוני יותר וחסר כל סבלנות לשמוע משהו שאינו מתיישב עם דעותיו. עקרונות זה דבר יפה, אבל לפעמים אתה צריך לעצור לרגע ולשאול את עצמך אם הפעולה האינסטינקטיבית שעשית הרגע היא באמת כזו שתסלול את הדרך לקדם אותם.
הרבה פעמים נדמה שכאשר אתה מדבר עם מישהו בעל דעות שמאלניות, הוא מיד מתחיל בהתגוננות היסטרית - בלי שבכלל עבר לך בראש לתקוף אותו. הוא סותם לך את הפה בכך שהוא מטיח בך שאתה סותם פיות, הוא אומר לך שאתה עיוור רק משום שניסית להראות לו זווית שהוא אולי פספס, ואם אתה ברוב חוצפתך ממשיך להתווכח - הוא סוגר לגמרי את הנושא בהצהרה אובר-דרמטית, כמו שבכל מקרה אין דמוקרטיה במדינת ישראל כך שזה לא משנה, ואולי זורק פנימה גם איזה "מקארתיזם" ו"פאשיזם", כדי שתרגיש כמו פנאט רק בגלל שהתחשק לך לומר עוד משהו.
זה עצוב כי השמאל אמור להוות דוגמה בדיוק לערכים שאותם הוא רומס: סובלנות, הקשבה וחופש ביטוי. ברגע שאתה מקיים את הערכים האלה רק עבור עצמך, אתה בעצם לא מקיים אותם. אבל הרבה יותר גרוע זה שבלי להרגיש, השמאל עושה דברים שמנוגדים למטרה המוצהרת שלו, כמו מה שקרה השבוע.
מי היה צריך את החרם הזה בשבוע כל-כך קריטי? לא עדיף לשבת רגע בשקט ולתת לראש הממשלה לעבוד? לא שווה לחכות רבע שעה ולראות אם יש סיכוי שהחרם הזה הוא בכלל מיותר?
הבעיה הכי גדולה של הפלסטינים היא הפילוג, שיוצר מצב בלתי אפשרי שבו אין להם באמת מנהיג. אנחנו עסוקים בלבכות על ההנהגה שלנו, אבל בואו נגיד שגם כשזה מגיע לעניין הזה, יחסית אליהם, אנחנו במצב מצוין. אבל הנהגה בעייתית היא הרבה פעמים תוצאה של המונהגים. ככל שהמחנות קיצוניים יותר וקרועים יותר - כך קשה יותר לעשות משהו שיירצה את הרוב. בהיבט הזה, כל מה שחרם האמנים עשה הוא להוות עוד גורם לחוסר יציבות בתחילתן של שיחות שלום רעועות ממילא.
האם זה מה שרציתם, אמנים יקרים? כי זה מה שהשגתם: קרע גדול יותר בעם הקרוע גם כך, פילוג הרסני בשעה שבה מה שהכי נדרש הוא סולידריות למען מטרה משותפת, וגם לחץ גדול יותר על ישראל, שגם כך מופעל עליה לחץ לא פרופורציונלי, בהתחשב בכמות הבעיות מהצד הפלסטיני.
אז עם כל הכבוד לעקרונות הקדושים שמניבים פעולות אינסטינקטיביות, יש כמה יתרונות גם למחשבה תחילה. לפעמים, להיות בשקט ולתת לדברים הזדמנות לזוז, זה הדבר הכי נכון לעשות. כן, בדיוק כמו עכשיו.