הזמן: בדיוק לפני שנה, 30 באוגוסט.
המקום: מלון קראון פלאזה בטיילת בתל-אביב, בבעלות אפריקה ישראל.
האירוע: לב לבייב, בעל השליטה באפריקה, מודיע על חדלות פירעון של החברה ומבקש לגבש הסדר נושים.
בפנים חתומות, מלווה במנכ"ל שלו, איזי כהן, ובעוזרו הנאמן, נדב גרינשפון, שלח לבייב את אפריקה לחודשים מייגעים, מתישים, שלא לומר מביכים מבחינתו, עד שגובש אחד מהסדרי החוב הגדולים ביותר במשק הישראלי. לא גנבתי, הוא אמר, לא רימיתי, עשיתי את הטוב ביותר, והרבה אנשים הרוויחו כסף מהמניה של אפריקה. "אני כאן עם ראש מורם ואופטימיות. אין לנו מה להתחבא או להתבייש", הוסיף.
ההמשך ידוע: בראש מורם, בנימה אופטימית, בלי להתחבא ובלי להתבייש, לבייב הפך לשק החבטות של הציבור הישראלי. הוא הפך לסמל האולטימטיבי של טייקון עושק ציבור, לסמל של איש עסקים שלקח כספי ציבור וקבר אותם, תרתי משמע, באדמות ברחבי העולם.
דרשו ממנו לפנות את כיסאו. דרשו ממנו למכור את הווילה בלונדון. דרשו ממנו למכור את המטוס הפרטי. דרשו ממנו להכניס את היד עמוק לכיס. השמיצו אותו. דרשו ממנו להסתלק מחיינו. חלק ממנהלי הגופים המוסדיים עשו על גבו הון של יחסי ציבור.
הם הצטיירו או צוירו על-ידי התקשורת כמי שנלחמים באנשים הגדולים האלו שחרגו מהגבולות. תילי-תילים של מילים הושחתו על מה שקדם להסדר, על המאבק בין לבייב לבין הגופים המוסדיים והבנקים. איזו חגיגה תקשורתית זו היתה! ובסופה, השורה התחתונה היתה שלבייב הזרים לא מעט מכיסו (משהו כמו 1.5 מיליארד שקל) והמשקיעים נאלצו לוותר על חלק מכספם (ההיקף: תלוי בהתפתחויות העתידיות).
בחוכמה שבדיעבד, כמובן, ובניתוח כל הסכומים שהוזרמו על-ידי לבייב ומימוש הנכסים, המסקנה כעבור שנה די ברורה: לב לבייב הוא הפראייר של שנת תש"ע. אפריקה כלל לא היתה זקוקה להסדר חוב.
טעות ראשונה: טקטית
הטעות הראשונה של לבייב היתה טקטית: הוא הגיע למלון קראון פלאזה ופחות או יותר אמר: הרמתי ידיים, אני עובד 20 שעות ביממה, אבל בלי ארגון חובות כלשהו אי אפשר להמשיך הלאה. הוא בעצם אמר לגופים המוסדיים ולבנקים, בעלי החוב: בואו עכשיו נשבור את הראש ונראה איך יוצאים מהבוץ.
ובאמת, כולם פוצצו זה לזה את הראש, בסכסוכים ובהאשמות הדדיות. לבייב לא הציג תוכנית סבירה מלכתחילה, הוא לא סגר קודם את ענייניו עם הבנקים (כמו למשל עידן עופר בצים) ורק אחר כך פנה למוסדיים. מחיר הבלגן היה בעיקר אישי: לבייב נחבט מדי יום מעל דפי התקשורת הכלכלית.
טעות שניה: פאניקה וחיפזון
הטעות השנייה היתה הפאניקה והחיפזון. אם לבייב ואפריקה היו משלמים את אג"ח ט', האג"ח הקרובה לפירעון, הם היו קונים מרווח נשימה וזמן למימוש עוד נכסים. הרי לא מעט נכסים מומשו בלאו הכי ומחזיקי אג"ח ט' בסופו של דבר קיבלו את מרבית חובם (90%-95%), אז מה הועילו חכמים בתקנתם?
בשביל מה היה צריך את כל ט-ר-רם הסדר החוב, אם התוצאה שלו היתה דומה למצב שקדם להסדר?
טעות שלישית: כספים לאפיק שגוי
הטעות השלישית והגורלית: לבייב הזרים לגופים המוסדיים ולבנקים יחד כ-1.5 מיליארד שקל, וזה לא כולל 800 מיליון שקל שהזרים בהנפקת זכויות עוד לפני ההידרדרות של אפריקה.
אם לבייב היה משקיע את הסכומים שהוציא מכיסו למען ההסדר ברכישה חוזרת של איגרות החוב בבורסה, הוא היה היום במצב הרבה-הרבה יותר טוב. הוא היה מסוגל עם הסכומים הללו למחוק עד 40% מהחוב הכולל שלו - לא עניין של מה בכך, להמשיך לממש נכסים ולייצב את אפריקה, בלי כל צורך בהתבזות במשך חודשים מול הגופים המוסדיים והתקשורת.
הסדר שקט
וזה הזמן לתת הסבר קצר על הסדר חוב דרך הבורסה: מדובר בהסדר חוב שקט, בלי רעש תקשורתי, בלי ביקורת, שנעשה במפגש של קונה ומוכר מרצון. אבל המשמעות שלו היא בדיוק כמו של הסדר חוב "רשמי" עם ליווי תקשורתי. כאשר חברות רוכשות חזרה מהגופים המוסדיים את איגרות החוב שלהן, שנסחרות בתשואות גבוהות (כלומר, הרבה מתחת לערכו הריאלי של החוב), הן עושות "תספורת" לחוב והכול בצורה הכי לגיטימית והכי חוקית.
הן מנצלות את ירידת המחירים המשמעותית של איגרת החוב ואת הפאניקה של המוכרים (הגופים המוסדיים) כדי לרכוש חזרה את התחייבויות החברה בעשרות אחוזים מתחת לערכן הנקוב. מי המוכרים? שוב, אותם גופים מוסדיים שחובטים בבעלי השליטה בהסדרי החוב. הם פתאום זורקים לשוק את איגרות החוב בזיל הזול ומוצאים שם את בעלי השליטה (אלו שהפרוטה בידם) שמחים לרכוש סחורה זולה.
המשמעות לחברה היא דרמטית: היא מקטינה את התחייבויותיה העתידיות, רושמת רווחי הון ומחזקת לאין ערוך את מאזניה. המשמעות למוכרים, הגופים המוסדיים, נציגיו של הציבור היא תספורת משמעותית.
רק כדי לספק תחושת הוגנות, נוסיף כי לעיתים הגוף המוכר עושה זאת בלית ברירה: הוא חייב נזילות (פדיונות), הוא חושב שמצב החברה ימשיך להידרדר (כפי שקרה ללא מעט חברות) או שהוא בטוח שיש לו הזדמנויות הרבה יותר טובות. כך או אחרת, המשמעות לכספי הציבור היא אחת: גילוח של כספים.
שלא תטעו: לא מדובר במספרים זניחים - בזמן המשבר נמחקו חובות בהיקף של מיליארדי שקלים, הרבה מתחת לערכם. המרוויחים מהסדר החוב היו החברות ובעלי השליטה שלהן; המפסידים: אנחנו. המשמעות: שמיטת חובות דה-פקטו, בדיוק כמו שמיטת חוב בהסדרי חוב גלויים.
כמובן שלבייב לא יכול היה להזרים בבת-אחת סכומים עצומים לשוק איגרות החוב, שכן כך היה גורם לעליית מחירים. אבל היה לו מספיק זמן שבו האיגרות נסחרו בתשואות אסטרונומיות, כדי לטפטף רכישות חוזרות של אג"ח וכך לשפר את מצבו ולהימנע מהתבזות של חודשים ארוכים.
אחיתופלים
יכול להיות שלבייב ויועציו הרגישו שהם במצב אין מוצא, אבל אם לבייב הוא הפראייר של השנה, אז איזי כהן ובמיוחד נדב גרינשפון, יועצו הנאמן של לבייב, הם היועצים הגרועים ביותר של תש"ע והם אחראים במידה רבה לנזק הגדול שנגרם לבוס שלהם. עצות האחיתופל שנתנו ללבייב עלו לו בהרבה כבוד ובעיקר הרבה כסף.
eli@globes.co.il