הרבה סיסמאות הופרחו לאוויר בשנה האחרונה לגבי אופי הדמוקרטיה הישראלית.
ערב השנה החדשה מציעים בכירי המכון הישראלי לדמוקרטיה דרכים להתמודדות עם הבעיות, שפעמים רבות הן קטנות יותר ממה שנדמה לנו.
שנה טובה.
אל תצפו לפתרון ממשל "אינסטנט"
ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה
דרך מינוי הרמטכ"ל ה-20, בשלהי שנת תש"ע, מטילה אלומת אור על פגמים במעמדה של הדמוקרטיה שלנו. חוק יסוד הצבא, המאפיין את היסודות החוקתיים של הצבא, קובע, בין היתר, "כפיפות למרות האזרחית: הצבא נתון למרות הממשלה, השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון". המפקד העליון של הצבא היא הממשלה כולה, והיא המפקחת על הצבא באמצעות שר הביטחון.
דרך מינוי הרמטכ"ל, על-פי ההוראות החוקתיות של מדינת ישראל, הייתה שגויה: שר הביטחון איננו ממנה את הרמטכ"ל והתרבות הנוהגת, לפיה הממשלה היא חותמת גומי להצעתו, משקפת מציאות של מראית העין ש"כאילו" הממשלה מינתה את מפקד הצבא.
מינוי הרמטכ"ל הבא של צה"ל איננו שונה מהמינויים של הרמטכ"לים שקדמו לו, דבר שאינו מכשיר את הפגם שניגלה לעיננו שוב. תהליך מסודר, כמשתמע מחוק היסוד, היה מחייב מעורבות רבה יותר של חברי הממשלה או למצער הקבינט שנבחרו בבחירות ומיצגים את השיקולים האזרחיים בבחינת הכישורים של המועמדים ובבדיקת התאמתם להתמודד עם האתגרים בפניהם ניצבת ישראל.
על סף הכניסה לעשור החדש בלוח העברי, מינוי הרמטכ"ל, תפקוד הממשלה בעניין זה וקבלת הדין על-ידי הציבור, משמשים אלומת אור החושפת פגמים במעמדה של הדמוקרטיה שלנו. אירועים והתרחשויות רבים בזירה הציבורית המשותפת הם בבחינת "בל ייעשה", והם מתרחשים חדשות לבקרים בהיעדר חוקה הכוללת מערכת בקרות המקבעות "כללי משחק" ובהיעדר תהליכים להטמעה של ערכים ונורמות עליהם החוקה מושתת והאמורים להנחות התנהגות אזרחית.
התוצאה, כפי שמתבטאת שנה אחר שנה במדדי הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הינה שחיקה נמשכת ורצופה באמון הציבור במוסדות הדמוקרטיה והפניית עורף של חלקים גדלים מהציבור כלפי תהליכי הפוליטיקה והמשילות.
השנה שהסתיימה אצרה במהלכה דוגמאות למכביר להתנהלות ה"בל ייעשה" הבלתי ראויה בתהליכי חקיקה, כמו באופני קבלת החלטות על-ידי הממשלה: אשכול שלם של הצעות חקיקה שבעבר לא היה עולה על הדעת להציגן משום שהן פוגעות בזכויות הבסיסיות של ערביי ישראל מונח על שולחן הכנסת. על-פי הרכבה של הכנסת, נוצרה קואליציה רחבה המאפשרת, לכאורה, יציבות וחופש פעולה, אולם למפלגה שהרכיבה את הממשלה ומינתה את ראש הממשלה מתוכה אין "גרעין שליטה" בממשלה.
מאז הקמת המדינה ועד ממשלת אולמרט, המפלגה הגדולה תמיד החזיקה ברוב בקרב שרי הממשלה. במציאות הנוכחית אין יכולת לאף אחת מן המפלגות, שתשתיותיהן התרסקו על-ידי השיטה הקלוקלת: בחירה ישירה של ראש הממשלה, להשיג גרעין שליטה. התוצאה היא אי-יציבות וזעזועים רצופים.
הפניית העורף מצד החברה האזרחית לאופני התפקוד הבעייתיים של מבנים דמוקרטיים בישראל הפכה להיות ביטוי התנהגותי מובהק בתרבות הפוליטית של הציבור בישראל. מצב דברים זה מקשה מאוד על היכולת להתניע תהליכי תיקון ושינוי, שכן התודעה הקולקטיבית איננה מוכנה לסבול מה שהוא פחות מאינסטנט: פתרונות רדיקאליים שישנו את המציאות בבת אחת.
מכאן נגזר האתגר העיקרי הניצב בפני המבקשים לתקן ולשנות את המציאות - אתגר ההטמעה בתודעה הקולקטיבית של ההכרה, שאין חלופה לתהליך ארוך, סיזיפי, מייגע, הבנוי על מהלכי תיקון רבים, צעד אחר צעד ולאורך זמן. המעבר ממצב א' - המציאות הקיימת על מכלול בעיותיה, למצב ב' - האופק בו תימצא המציאות לאחר מימוש כל הדרוש תיקון ושנוי, איננו ולא יכול להיות מעבר רדיקלי ומידי.
המכון הישראלי לדמוקרטיה שוקד על שני מאמצים שיהיו במוקד תוכניות הפעולה שלו בשנה הבאה עלינו לטובה, שניהם יפנו אל הציבור הרחב ואל נבחריו. הראשון הוא יוזמה לניסוח חזון לעתיד מדינת ישראל. התוצר של מאמץ זה יהיה נייר לקמוס המכיל את פרטיו של "מצב ב'". היעד המידי של המאמץ הוא הפעלה המכונה בעגה המקצועית דליברטיבית-דיונית, של ציבוריים רחבים ככל הניתן כשותפים פעילים בו; התמודדות חזיתית וישירה עם התכונה של פאסיביות, קבלת הדין ואף הפניית העורף בתרבותנו הפוליטית.
המאמץ השני אשר יצא לדרך לפני כשנה, אך ייכנס לזירת השיח הציבורי הרחב בעתיד הקרוב, מכוון להשפיע על יישומם של תיקונים ממשיים בשיטת השלטון. הפורום לתיקון שיטת השלטון, בראשות הנשיא (בדימוס) שמגר, ישלים את תפריט ההצעות לשם חיזוקה והשבחתה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל. הפורום מונה כ-80 חברים ומכונה בפינו "הסנהדרין", מסתייע בצוות חוקרים שהמכון הישראלי לדמוקרטיה העמיד לראשותו. בימים אלה נרשמת עמותה שתשמש הזרוע המבצעית ותפעל בזירה הציבורית הרחבה ובכנסת עצמה ליישום ההצעות הנדונות, בטווח הקצר ובטווח הארוך יותר.
נאחל לכולנו, שבהדרגה ובשום שכל נעבור למציאות חדשה המקבעת את ה"ייעשה" כמו גם את ה"בל ייעשה" עמוק בתרבותנו הפוליטית. שנה טובה.
אם לא נהיה קיצוניים, נגלה הרבה הרמוניה בין היהדות לדמוקרטיה
פרופ' ידידיה שטרן, משנה לנשיא המכון לדמוקרטיה ופרופ' למשפטים בבר-אילן; ופרופ' שחר ליפשיץ, עמית בכיר במכון לדמוקרטיה ופרופ' למשפטים בבר-אילן
לישראל תעודת זהות כפולה: מחד היא חברה במשפחת האומות הדמוקרטיות, שתרבותן ליברלית ומערבית; מאידך היא מדינה ייחודית, מדינת הלאום של העם היהודי. השפעתם של שני ההיבטים, האוניברסלי והפרטיקולרי, ניכרת היטב במרחב הציבורי על רבדיו השונים: החברתי, החינוכי, התרבותי, התקשורתי, הפוליטי והמשפטי. כל אחד ממוקדי הזהות, הינו בעל כוח משיכה ויכולת שכנוע משמעותיים עבור אזרחי המדינה. הקיום האליפטי, בצלם שני המוקדים, מאופיין בשניות תרבותית, שהוא מאפיין היסוד של החיים הלאומיים של היהודים בדורנו. השניות שבין תרבות המערב לתרבות היהודית המסורתית, באה לידי ביטוי, למשל, בהגדרתה של המדינה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".
לשניות תרבותית פוטנציאל מורכב: היא מאפשרת גיוון של מקורות התרבות, כך שפרטים וקהילות יכולים לבנות את זהותם מתוך הדיאלוג שבין שני המקורות. הגיוון גם עשוי להנביט צמיחה והתפתחות של כל אחת מהתרבויות, מתוך האתגר שמציבה לה התרבות האחרת. אך בפועל, המתבונן בחברה הישראלית אינו מרגיש את הפנים השוחקות שבגיוון, אלא את הקושי והמתח שבתחרות שבין שתי ההצעות התרבותיות. סוכני ההשפעה של שתי התרבויות נוטים להציג אותן כחלופות זהות צרות זו לזו, הערוכות למאבק של מלחמת תרבות. העימות נפרס על חזית רחבה של עניינים - השפעה רעיונית, חינוך, כוח פוליטי, תקציבים וכיו"ב. המערכה נמשכת, באופנים ובדגשים מתחלפים, מאז תחילת המהפכה הציונית, אך היא הולכת ומחריפה בדור האחרון. פרשת "עמנואל" הטראומטית ממחישה את החשש מפני התלקחותה של מלחמת תרבות בישראל.
רוב היהודים בישראל מעוניינים בכפל הזהות הדמוקרטית-יהודית, אך המשמעות המעשית נותרה עדיין בלתי פתורה. יש לחשוש כי התמשכות המאבק על זהות המדינה יחזק את מי שאוחזים באידיאולוגיות קיצוניות משני עברי המתרס: אלה הסוברים שמחויבותם הגבוהה ל"יהדות" גוזרת דחייה של ה"דמוקרטיה", המהווה סוג של התייוונות; ואלה הסבורים שמחויבותם הגבוהה ל"דמוקרטיה" גוזרת דחייה של ה"יהדות", שהיא בבחינת משקולת על צוואר הציבור.
העימות המתפתח מסוכן ביותר. ככל שידחקו הישראלים לבחור בין שני התאומים המתרוצצים בקרבנו, כך גם יתבצרו להם מחנות נפרדים שהמכנה המשותף ביניהם נמוך ומקשה על יכולתם לתפקד יחדיו, כקבוצה. היפרדות חלקי החברה הישראלית בעקבות מלחמת תרבות היא המקבילה העכשווית לריב האחים הטראגי שהוביל לאובדן הריבונות היהודית לפני אלפיים שנה.
הטענה כי תרבות יהודית וליברלית אינן יכולות "לשוחח" זו עם זו באורח אינטימי, מוליכה למסקנה הטרגית שנגזר עלינו לבחור בין שני הורים אהובים. משתמע ממנה כי נגזר עלינו לפרק את המשפחה ה"יהודית-דמוקרטית", ולהתכנס אל אחד משניים: קיום יהודי פרוש מהעולם, שסופו ניוון וחוסר רלבנטיות; או קיום חסר ייחוד, שסופו אובדן של זהות. זוהי טענה שקרית. אף ששתי המערכות התרבותיות נבדלות זו מזו בעיקרים חשובים, קיים ביניהן קונסנזוס חופף משמעותי ביותר בנושאים מרכזיים. לעתים מדובר בזהות הרמונית, בחפיפה חלקית, בעמדות שניתנות ליישוב, בהצעות שונות שאין ביניהן סתירה, ובהצעות שונות שמעוררות אפשרות של דיאלוג פורה. בכל אותם מקרים, כפל ההשפעה התרבותית על החיים היהודיים לא רק שאיננו בגדר טרגדיה, אלא הוא הזדמנות.
אנו מאחלים לחברה הישראלית כי בשנה הקרובה תשכיל ליצור גשר ממשי בין התכנים האוניברסליים לפרטיקולריים המעצבים את החיים היהודים הלאומיים בדורנו. מתוך רצון לקדם מטרה חשובה זו, הקמנו במכון הישראלי לדמוקרטיה את פרויקט "זכויות אדם והיהדות", שנועד להציב תשתית לפיתוח מגילת זכויות אדם יהודית - יהודית ייחודית וליברלית גלובלית. איננו סבורים שיש לחתור להכרעה במאבק על זהות המדינה; אסור שתיווצר כאן מדינה יהודית מתבדלת או מדינה דמוקרטית מתבוללת. עלינו לפתח את תרבותנו באורח הניזון משני המקורות יחד, ובכך נפיק את היתרונות הצפונים בגיוון תרבותי.
למשנה סדורה של זכויות אדם ביהדות פוטנציאל מרפא לחברה הישראלית. היא יכולה לטעון בתכנים מוסכמים את הגדרת המדינה כ"יהודית ודמוקרטית"; להרחיב את מעגל ההסכמה באשר לדרך החיים הראויה במדינת ישראל; לרכך את התחרות בין מקורות הסמכות המדיניים והדתיים בישראל; ולפתוח את הדרך בפני קיום הרמוני ועשיר יותר בתנאים של שניות תרבותית. מטרתנו היא להבטיח כי נמשיך להיות מדינה בעל זהות ייחודית מבלי שנרחיק את עצמנו מהאומות הדמוקרטיות.
ישראל נחקרת תחת זכוכית מגדלת
פרופ' יובל שני, בכיר במכון לדמוקרטיה ופרופ' למשפטים באוני' העברית
תש"ע הייתה שנת שיא בפעילותן של ועדות חקירה בינלאומיות הבוחנות את כיבוד כללי המשפט הבינלאומי על-ידי ישראל. את עיקר תשומת הלב הציבורית בתחום זה משכו ממצאי ועדת גולדסטון (שהתפרסמו מספר ימים לפני ראש השנה תש"ע). דוח הוועדה, שהיה קשה ביותר מבחינת ישראל, הוביל לדיון ציבורי ער בארץ ובעולם, ולכמה דוחות המשך של מזכ"ל האו"ם. מסקנות ועדת גולדסטון ימשיכו "להעסיק" ככל הנראה את ישראל גם בשנת תשע"א: באחרונה החלה לפעול ועדת חקירה חדשה מטעם מועצת זכויות האדם שתכליתה לבחון את יישום המלצות גולדסטון.
כמו-כן, התובע הראשי של בית הדין הבינלאומי שוקל בימים אלה האם לפתוח בהליכים פליליים בקשר ללחימה בעזה; ותביעה פלילית כנגד בכירים ישראלים כבר הוגשה לבית משפט בבלגיה. את השנה שהתחילה בדוח גולדסטון סיימו אירועי המשט וועדות החקירה שהוקמו בעקבותיה - ועדות טירקל ואיילנד, ועדת הבדיקה של מזכ"ל האו"ם (בהשתתפות נציג ישראלי), וועדת החקירה של אירועי המשט שמינתה מועצת זכויות האדם. בין לבין, נבחנו השנה חוקיות פעולות ישראל על-ידי דוח האו"ם המיוחד למצב בשטחים וועדת זכויות האדם של האו"ם, כמו גם על-ידי בתי משפט בספרד, מחלקת המדינה האמריקנית וארגוני זכויות אדם לא-ממשלתיים.
העלייה במספר הגופים הבינלאומיים הבוחנים את האופן בו מקיימת ישראל את כללי המשפט הבינלאומי, הינה חלק מתופעה רחבה יותר של התחזקות מוסדות משפטיים בינלאומיים בעידן הגלובליזציה - תופעה שאינה קשורה לסכסוך הישראלי-ערבי. כך התפרסמו השנה, למשל, ממצאי ועדת החקירה שהאיחוד האירופי הקים כדי לבחון את מלחמת רוסיה-גיאורגיה; ובימים אלה בוחנים גופים בינלאומיים חשדות לביצוע פשעי מלחמה במהלך מלחמת האזרחים בסרי לנקה, ובמהלך מהומות שהתרחשו בקניה ובגינאה.
למרות האמור לעיל, קשה שלא להתרשם כי היקף המעורבות של הגופים הבינלאומיים בנעשה בישראל חריג בהיקפו - הן במספר הגופים הבודקים והן באופי התקריות הנבדקות. יחס "מיוחד" זה המוענק לישראל נובע, בחלקו, משילוב גורמים: אקלים פוליטי בינלאומי עוין ההופך, בצדק או שלא בצדק, את אפשרות ניגוחה של ישראל בזירות משפטיות בינלאומיות לפעולה פשוטה יחסית; מניעים פוליטיים זרים העומדים מאחורי פעולת חלק מהגופים הבינלאומיים; והנגישות הרבה למידע מהזירה הישראלית-פלסטינית.
עם זאת, נראה כי לישראל עצמה תרומה מסוימת להגברת הפעילות הבינלאומית נגדה: ראשית, יש לבקר את הבחירה להשתמש בשנים האחרונות באמצעים צבאיים שנויים במחלוקת ו"מושכי אש", כגון השימוש בחימוש זרחני בעת הלחימה בעזה והריסת בתי מחבלים במזרח ירושלים. בעוד שתועלתם הצבאית של אמצעים אלה הינה מוגבלת או לא-ברורה, נזקם התדמיתי והמשפטי הינו רב. נדמה, אפוא, כי במקרי גבול יש להעניק לחשש מפני ההסתבכות הבינלאומית הצפויה משקל רב יותר בעת עיצוב המדיניות הביטחונית הנוהגת.
שנית, נטיית הקהילה הבינלאומית להתערב בנעשה כאן מושפעת מדימויה של מערכת המשפט הישראלית, הצבאית והאזרחית, כאמצעי יעיל לבירור טענות על אודות הפרות המשפט הבינלאומי. חלק מהגופים הבינלאומיים - בעיקר גופים שיפוטיים זרים ובינלאומיים - נוטים שלא להפעיל סמכות שיפוט במקרים בהם מדינות עושות כן בעצמן בצורה עצמאית, יעילה וכנה.
סירובה של ישראל לקיים הליך חקירה עצמאי לאירועי "עופרת יצוקה", החלטת הפרקליטות הצבאית במהלך האינתיפאדה השנייה להקשיח את התנאים לפתיחה בחקירות מצ"ח והימנעות בית המשפט העליון מלהתערב בסוגיות ביטחוניות מסוימות (למשל, הריסות בתים עונשיות), מזמינים למעשה פיקוח בינלאומי כחלופה למה שנתפש כתגובה לא מספקת של מערכת המשפט הישראלית. התנהלות ישראל בפרשת המשט - הקמת ועדת חקירה ממשלתית הכוללת משקיפים בינלאומיים - נראית כפעולה בכיוון הנכון, העשויה להוביל הפעם לתוצאות טובות יותר במישור הבינלאומי.
לבסוף, החלטת ישראל שלא לשתף עם חלק מהגופים בינלאומיים החוקרים את פעילותה ראויה לבחינה מחדש. הגם שהרצון לא להעניק לגיטימציה לפעולתם של גופים בעייתיים, כגון ועדת גולדסטון (אשר מונתה על-ידי גוף עוין לישראל, המועצה לזכויות האדם), הינו מובן; הרי שבחלק מהמקרים אי-שיתוף הפעולה מחזק את הרושם לפיו יש לישראל מה להסתיר. הדבר אף עשוי לעודד אימוצן של מסקנות חד-צדדיות בעלות השלכות ארוכות-טווח קשות מבחינתה של ישראל. גם כאן, ההתנהלות בפרשת המשט - בעיקר ההחלטה לשתף פעולה עם צוות הבדיקה שמינה מזכ"ל האו"ם - מצביעה לכאורה על הפקת לקחים מפרשיות העבר ועשויה להקטין את הפגיעה באינטרס הישראלי של הליכי החקירה הבינלאומיים.
מכל מקום, יש יסוד סביר להניח כי גם בתשע"א ובשנים שלאחריה ישראל תמצא עצמה במוקד חקירות בינלאומיות רבות. להתפתחות זו השלכות לא פשוטות על יחסי החוץ של ישראל - החקירות נובעות מאקלים בינלאומי לא נוח לישראל, אך גם תורמות להמשך ביסוסו של אקלים כזה. ישראל תיטיב אם תפנים את ההתפתחות הזו במצבה הבינלאומי ותתאים את עצמה למציאות החדשה. עליה להיזהר יותר מבעבר מלאמץ אמצעים שחוקיותם ותועלתם אינה ברורה, לחזק את מנגנוני השפיטה הפנימיים שלה - בין היתר על מנת להדוף אגב כך לחצים משפטיים בינלאומיים, ולשקול שיתוף פעולה גם עם גופים בינלאומיים לא נוחים עבורה.
לחיי חופש הביטוי, המחשבה וההתאגדות
פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה; ועו"ד שירי קרבס, עוזרת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה
קיומה של דמוקרטיה מושתת על ריבוי מפלגות ודעות, על חופש הביטוי, המחשבה וההתאגדות. כדי לקיים את אלה נדרשות לגיטימציה לריבוי תפישות של המציאות וסובלנות כלפי רעיונות ופעילויות המנוגדים לעמדת הרוב. בשנה החולפת חלה הידרדרות קשה הן בזירה הציבורית-חברתית והן בפעילות הפרלמנטרית בכנסת. חדשות לבקרים הניחו חברי הכנסת על שולחן המליאה הצעות חקיקה המבקשות לכרסם בחופש הביטוי המוגן ובאפשרות להביע דעות ורעיונות שאינם נחלת הכלל.
בחודש אפריל הניחו למעלה מ-20 חברי כנסת על שולחן הכנסת את "הצעת חוק העמותות", האוסרת לרשום עמותה או מחייבת פירוק עמותה קיימת "אם יש יסוד סביר למסקנה כי העמותה מוסרת מידע לגורמים זרים או מעורבת בתביעות משפטיות בחו"ל, כנגד בכירים בממשל בישראל ו/או קצינים בצה"ל, בגין פשעי מלחמה".
ההצעה אינה מוגבלת למידע שקרי, ולכן היא חלה גם על מידע אמיתי, לרבות מידע שנמסר לרשויות בישראל ולא טופל על ידן. ההצעה אינה ראויה, מאחר שלא ניתן להצדיק איסור על מסירת מידע על פשעים שיש להם ממד בינלאומי מובהק לגורם כלשהו בישראל או מחוצה לה.
גם מבחינה מעשית קשה לאפיין את ההצעה בתבונה רבה. במקום לוודא שננקט הצעד החוקי והיעיל למניעת הליכים פליליים נגד בכירים ישראליים מחוץ לישראל - מיצוי הליכי החקירה הפלילית בישראל - מוצע להסוות האמת ולסתום פיות. המסר העולה מההצעה הוא עוינות כלפי המשפט הפלילי הבינלאומי, המתאמץ להפיק לקחים מזוועות מלחמה העולם השנייה ומהשואה.
ההצעה משמיעה סטנדרט כפול: בעוד שישראל רואה בחומרה פשעי מלחמה המבוצעים נגדה, אין היא מתייחסת בחומרה מקבילה לפשעי מלחמה בהם מעורבים בכירים ישראלים. מאידך, גם מי שחושב שאין זה ראוי, בשום מקרה, "לכבס כביסה מלוכלכת" מחוץ למדינה, אינו רשאי בדמוקרטיה לכפות עמדתו זו על הסוברים אחרת.
"הצעת חוק איסור הטלת חרם", שעברה בקריאה טרומית, אוסרת ליזום חרם על אדם מחמת קשריו עם מדינת ישראל או השטחים, לעודד השתתפות בחרם כזה, או אף לספק סיוע או מידע במטרה לקדם חרם כזה, כולל חרמות המוגבלים לסחורה המיוצרת בהתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. גם הצעת חוק זו מבקשת למנוע ולדכא ביקורת על מדיניות הממשלה - ביקורת שהינה הליבה של חופש הביטוי המוגן.
אמנם, חרם הוא אמצעי ביקורת חריף ופוגעני במיוחד, ובנסיבות מסוימות עשוי השימוש בו להיות פסול (למשל, כשהבסיס להחרמה הוא גזעני), אבל אין בסיס לפסילה גורפת שלו, ויש מקרים בהם מוצדק לעשות בו שימוש. העובדה שביטויים מסוימים מרגיזים ומקוממים אינה מצדיקה לאסור אותם, ובדיוק במצבים מעין אלה מצוי מבחן האמת של הזכות לחופש הביטוי. לכן, ההתנגדות לשימוש בכלי של חרם - ויש טעמים טובים להתנגדות כזו - צריכה לבוא לידי ביטוי בזירת השיח הציבורי ולא באמצעים כוחניים של חקיקה אוסרת. גם הצעה זו אינה עומדת במבחן השכל הישר: היא מעצימה עד מאוד את כוחם הדל של התומכים בהחרמה בתוך ישראל, ומספקת תחמושת מסוכנת לגורמים שמחוץ לישראל הפועלים להחרמתה.
נואלת במיוחד היא המגמה הבאה לידי ביטוי בשורה של הצעות חוק - לתבוע הצהרת אמונים למדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", ולמעשה לכפות על הערבים הישראלים לעשות שקר בנפשם ולהזדהות עם מה שמדיר אותם ומתנכר להם, או להיות מגורשים מהמרחב הפוליטי, הציבורי והתרבותי. ההצעות אינן מוצעות בחלל ריק, אלא על רקע הצעות אחרות, הפועלות לשלילת זהותו של הציבור הערבי בישראל כגון "הצעת חוק הנכבה". כיהודים, כבנים ובנות לעם שסבל מניסיונות לכפות עליו זהות לא-לו, היה עלינו להיות רגישים במיוחד שלא להפעיל כפייה דומה על אחרים. התומכים בהצעות אלה אינם רוצים להבין שדמוקרטיה ישראלית ללא אזרחים ערבים פעילים ומשתתפים, בכל הרמות ובכל הזירות, אינה דמוקרטיה.
קללת השנה היוצאת היא בניסיון השלטוני למשטר את החברה ואת חופש המצפון, הדעה והביטוי במגמה ליצר קול אחד, במקום לטפח את ריבוי וגיוון הקולות. השנה הבאה עלינו לטובה תהא שנת הכרעה. על הכף לא פחות מגורלה של הדמוקרטיה הישראלית ואופייה של ישראל כמדינה יהודית. יש לקוות כי החברה הישראלית, ובראשה כנסת ישראל, תדחה את הדגם של מדינה בעלת צביון טוטליטרי, חשוכה, מפוחדת, רודפת ונרדפת ותבחר במתכונת של מדינה פתוחה וחופשית, בטוחה בעצמה, מאירת פנים ומעודדת קולות רבים ושונים.
מספיק עם חשאיות התקציב
פרופ' אבי בן-בסט וד"ר מומי דהן, חברי סגל האוני' העברית, המכון הישראלי לדמוקרטיה והמרכז ללימודים אקדמאים
תקציב המדינה הוא הכלי המרכזי של הממשלה לביצוע מדיניותה, ואף-על-פי-כן שרי הממשלה מחליטים על המדיניות התקציבית ללא המידע המינימלי הנדרש להחלטה. המידע שהוצג השנה לשרי הממשלה בדיון על תקציב המדינה, היה דל יותר מאשר המידע עליו מתבססת משפחה טיפוסית לפני שהיא קונה מכונית או דירה. בספר "מאזן הכוחות בתהליך התקצוב" (בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה) הראנו, כי מידת השקיפות הנמוכה היא אחת הקללות של תהליך התקצוב בישראל, שהלוואי ותכלה עם פרוס השנה החדשה.
השרים אמנם קיבלו מידע על שיעור השינוי בסך ההוצאה, במסים ובגרעון, אך משרד האוצר אינו מספק להם מידע ראוי על השינוי בהרכב ההוצאה, לא לפי משרד, לא לפי נושא ולא לפי מיון כלכלי. למרות שהספר שמשרד האוצר מניח על שולחן הממשלה הוא עב כרס, לא תוכלו למצוא מהו תקציב המדינה בנקודת המוצא שהיא שנת 2010. גם אם תקראו בעיון את כל 249 עמודי הספר שהוגש לממשלה, לא תוכלו לדעת אם הממשלה הגדילה השנה את חלקו של תקציב הביטחון על חשבון תקציב משרד החינוך, או שמא קרה ההיפך.
בספר התקציב שהוגש לממשלה אין גם הבחנה בין שינויים אוטומטיים בהוצאה המוצעת לבין שינוי יזום בסדר העדיפויות. על מנת שניתן יהיה להבין את מקורות השינוי בתקציב המוצע צריך להציג את התקציב המקורי לשנה הקודמת ואת השינויים שחלו בו כתוצאה מהחלטות הממשלה במהלך השנה, מחוקים קיימים וחדשים ומשינויים דמוגרפיים המשפיעים על זכאויות שונות ("הטייס האוטומטי" בעגת האוצר). זו הדרך שבה משרד האוצר מנתח ובונה את הצעות התקציב בכל תחום, אך הוא אינו חושף מידע זה לשרי הממשלה ולציבור.
בכל שנה מוצעות למעלה משבעים הצעות לרפורמות. אלה מתוארות בצמצום רב, בדרך-כלל בעמוד או שניים. התיאור לקוני מאוד וכולל תיאור ההחלטות שהממשלה אמורה לקבל ודברי הסבר כלליים ביותר. לעתים ההסברים טכניים בלבד, הנימוקים הם ברמה אינטואיטיבית, וברוב הנושאים אין השוואות בין-לאומיות ואין ניתוח של השפעות לוואי חיוביות ושליליות.
לחלק מהרפורמות יש גם השלכות על היקף התקציב. על אף שכל תוכנית להרחבת השירותים הציבוריים או לייעולם, כוללת את סעיף "נתונים כלכליים ותקציב", עיקרו של הניתוח מילולי. הניתוח הכמותי נדיר ואפילו נתונים על העלות התקציבית של התוכנית או היקף החיסכון הצפוי ממנה אינם שכיחים. גם כשמופיעים נתונים תקציביים, קשה ללמוד מהם על השינוי הצפוי כתוצאה מההחלטה.
לדוגמה, בפרק הדן בשיפור ההקצאה במעונות יום נכתב השנה: "בשש השנים האחרונות גדל תקציב האגף למעונות יום מכ-330 מיליון שקל בשנת 2005 ליותר ממיליארד שקל בשנת 2011" נשאלת השאלה כמה יותר? ובעיקר, מה השינוי בין 2010 ל-2011, שהרי עליו נסב הדיון בממשלה.
משרד האוצר מביא להחלטת הממשלה נושאים רבים ומורכבים, אך החומר המוצג לממשלה בכל נושא דל והזמן המוקצב ללימוד ההצעות קצר מאוד. למרות שבמשטר פרלמנטרי התקציב הוא כלי מרכזי של הרשות המבצעת, הממשלה מקבלת רק קמצוץ מהמידע המוצג לכנסת חודשיים לאחר מכן.
שקיפות התקציב חיונית לקיומו של המשטר הדמוקרטי, היא מבטיחה את תקינות התהליך, משפרת את יעילות הקצאת המקורות, ומאפשרת בחינה של הביצועים וחלוקה של האחריות בין הגורמים הקובעים את המדיניות. הסיכון שמידע עשיר על הרכב התקציב יפגע במשמעת התקציבית הוא קטן, משום שהדיון בהרכב התקציב נערך לאחר שסוכמו כבר סך ההוצאה, המסים והגירעון בתקציב. יתרה מזו, מחקרים שנעשו בעולם מראים כי שקיפות דווקא מחזקת את המשמעת התקציבית.
מצב זה משקף תרבות ארגונית אנטי-דמוקרטית של משרד האוצר, שלפיה אספקת מידע לשרי הממשלה ולציבור היא סכנה שיש לבלום אותה מבעוד מועד. לשיטתו של משרד האוצר, איכות ההחלטות בממשלה הולכת ומשתבחת ככל שמוצג מידע מועט יותר.
אסור להסכים לחשאיות בה משרד האוצר מנהל את המדיניות הכלכלית. דיון ציבורי חיוני ליכולת של הציבור לקבל החלטה מושכלת האם יש לתמוך או להתנגד למדיניות הכלכלית של הממשלה. זוהי מהותה של הדמוקרטיה. דמוקרטיה אינה רק הזכות לבחור ולהיבחר. הזכות לבחור היא בעלת ערך אם האזרחים מקבלים את המידע שנחוץ לבחירה.