שר המשפטים, יעקב נאמן, העביר לנשיא המדינה, שמעון פרס, את המלצתו על בקשת החנינה של שלמה בניזרי - מבלי להביע עמדה בעד או נגד הבקשה. כלומר, מבלי להמליץ כך או אחרת. ייאמר מיד: החוק אינו מחייב את שר המשפטים להמליץ כך או אחרת לגבי בקשות חנינה המוגשות לנשיא.
החוק מחייב את השר לשים את חתימתו על ההחלטה לגבי בקשת החנינה. מתוך החיוב בחתימה התפתח נוהג המלצה, המבוסס גם על היגיון. משמעות חנינה היא שינוי העונש שנתן בית המשפט, וודאי שבעניין צריכה להישמע דעתו של שר המשפטים.
נוהג ההמלצה, שלילית או חיובית, של שר המשפטים קיים מאז יסוד המדינה, וכאשר נוהג מסוים פועל תקופה כה ארוכה ברציפות, הוא יוצר חבות - אם לא משפטית, בוודאי מוסרית-ציבורית.
למרות זאת, מבחינה עניינית לא צריך להצטער על שנאמן החליט להימנע ממתן המלצה לנשיא בעניין בקשת החנינה של שלמה בניזרי. על סמך התנהלותו של נאמן כשר המשפטים בעניינים שונים, די ברור שלו החליט אחרת - הוא היה ממליץ לנשיא להיעתר לבקשת בניזרי.
אופציה אחרת לא נראית אפשרית - אם זה עוד לא היה ברור, אז עכשיו זו כבר עובדה. אני לא יכול לומר שצפיתי שכך יתפקד נאמן כשר המשפטים, אדרבה - אותי העובדה הזאת הפתיעה, ומאוד אכזבה.
יש לי היכרות רבת שנים עם נאמן (למדנו יחד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים). האישיות שלו היתה מורכבת מאז ומתמיד משני אלמנטים עיקריים: הדת והמשפט. אבל איכשהו היה נדמה, מכל מקום לי, שאם ייווצר מצב של ניגוד אינטרסים בין הדת (והדתיים), לבין המשפט והחוק - הרי שנאמן מספיק ישר ומצפוני כדי לעשות את הדבר הנכון וההכרחי, בוודאי מצדו של שר המופקד על תחום המשפט בארץ.
האינטרסים של נאמן
הסימן הראשון לכך שנאמן השתנה במהלך השנים, או שאני טעיתי בו, היה פרשת היועץ המשפטי לממשלה. הדרישה לפצל את התפקיד באה מברית הימין-דתיים, שידוע שמטרתם, אפשר לומר המוצהרת, היא להחליש את מוסדות אכיפת החוק ובתוך זה את תפקיד היועץ המשפטי. למרות זאת, תמך נאמן בפיצול. מה זה תמך - הוא דחף את זה כמו בולדוזר, ולא הפסיק עד שנתניהו עצר אותו בהבהרה שיניח לזה או שיעזוב את הממשלה. מאז יש שקט. בינתיים.
פרשת פיצול היועץ יצרה סימן שאלה: האם נאמן בא כדי להיות שר המשפטים של אזרחי המדינה - או שהוא עזב את משרדו המצליח מאוד כדי לסייע לקידום אינטרסים של חלק מאזרחי המדינה - אותו חלק שהוא, על-פי אמונתו הדתית-ימנית, נימנה עמו?
פרשת ההימנעות מהמלצה בעניין בניזרי נתנה את התשובה לשאלה הזאת.
יש היום המאשימים את נאמן בהעברת הכדור למגרשו של נשיא המדינה מתוך פחדנות. אני חושב שזה הרבה יותר גרוע מזה - לדעתי הוא עושה זאת כיוון שאינו מסוגל אחרת, שכן אומנותו אינה בעיקרה מקצוע המשפטים, אלא אמונתו הדתית.
נאמן אינו חושש מש"ס, אלא מאלוהיו. גם - וזה החלק העצוב - כאשר מדובר בגנב נקלה כמו בינזרי, שנאמן, דווקא על-פי אמונתו, היה צריך להמליץ שיישב מאחורי סורג ובריח כמה שיותר. אבל אם נסתרות הן דרכי האל, הרי שדרכי המאמינים בו נסתרות לפעמים הרבה יותר.