קשה למצוא תופעה מהממת יותר במאה האחרונה מהפשיזם. כדי להבין זאת, "האנטומיה של הפשיזם" מאת רוברט פקסטון מנקה אותו בשלב ראשון מכל האי-דיוקים שדבקו בו.ראשית, אין מדובר ב"סתם" לאומנות וגם משטר צבאי לא משתייך לקטגוריה זו. ומה כן? הוא מהפכני, בהיותו מצמצם את מרחב הפרט המקובל לטובת הציבורי, מתיר את רסן האלימות, שהייתה עד אז מוגבלת למלחמות ומהפכות.
בניגוד ל"איזמים" הקלאסיים, הפשיזם גם אינו ג'נטלמני (ובאופן מחדש, כך גם לא מנהיגיו) ומשתמש בציניות בטקסים, סמלים ופולחנים מעוצבים בקפידה. ומאפיין אחרון, מפתיע, הוא היותו אנטי קפיטליסטי. בשונה מהשמאל הכלכלי, ביקורתו אינה על ניצול החלשים, אלא שהרדיפה אחר סיפוק מאוויי האינדיבידואל, אינה תורמת לאומה.
בשלב היישום, הפשיזם שעבורו פשרה הייתה מאוסה, דווקא ידע לחיות בשכנות לא רעה עם הקפיטליסטים. פשוט הלאומנות הייתה חשובה למנהיגיו יותר. כך הנאצים הפרו הבטחות בחירות מפורשות לאיכרים וללאומנים. טוב, מבין חטאיהם, זה יותר נסלח.
למרות כל הסיבות לעליית הפשיזם, לא היה זה תהליך דטרמיניסטי. היו אלטרנטיבות אחרות, פשוט הן היו מועדפות פחות. כך למשל הוא לא היה הבחירה הראשונה של אנשי העסקים, אבל היה עדיף בעיניהם על החלופות - סוציאליזם ושוק חופשי שאינו מתפקד.
לבסוף הקיצונים הנאצים הופרשו או חוסלו ואנשי העסקים הסתגלו. כך למשל, אנשי הביטוח בגרמניה הצליחו לשמור על 85% מהפוליסות, במקום האלטרנטיבה הנאצית של קרנות שיתופיות שלא למטרות רווח. הנתח של אנשי הביטוח כלל אף את אחוזת הציד של הרמן גרינג, ביתו הבווארי של אדולף היטלר ומפעלי העבדות באושוויץ.
מעבר לעיסוק החשוב בהגדרת התופעה, הספר מספק גם סיפורים עלומים על תנועות פשיסטיות, שגוועו בטרם השפיעו מהותית. כך למשל זה של הפשיזם הבריטי. סר אוסוולד מוסלי היה שר זוטר כשהציע בתחילת 1930 תוכנית מהפכנית להתגברות על המשבר הכלכלי, ועיקרה בניית שוק סגור של האימפריה הבריטית והגדלת ההוצאות הממשלתיות, אפילו עד כדי גירעון, כדי ליצור מקומות עבודה.
אי קבלת תוכניתו הביאה אותו לדרך הפשיזם. אבל, עם כל הכבוד לתולדות הפשיזם, אותנו מעניין מה דומה היום לתופעה זו, בוודאי על רקע זה שבימינו הוא הפך למין נאצה נפוצה בשיח הפוליטי. לאחר סקירה ארוכה, הסופר עצמו לא מוצא דוגמאות כאלו.
בסופו של דבר, אם אנו נדרשים לכל התכונות של הפשיזם שהוא מתאר, אמת היא כי אין ולא היה בעשורים האחרונים משטר כזה. אם לרוב יש בעיה של הכללת יתר, ספר זה נזהר (מדי) מהכללת משטרים בפשיזם. אבל אז גם משטרו של מוסוליני לא היה כזה בחלק ניכר מזמנו. אולי מומלץ לעשות הנחה קטנה ואז "נזכה" לראות משטרים שנכון להגדירם פשיסטים.
לאכזבת חברי הכנסת טיבי, מח'ול, זחאלקה ואחרים, שהמילה פשיזם שגורה בלקסיקון שלהם, פקסטון לא מצא פשיסטים גם בין הימין הקיצוני בישראל וגם לא באירופה של היום. או.קיי, הם לא חבר'ה נחמדים, אבל גם פשוט לא מתאימים להגדרה. אם כבר, מי שקרובים להגדרות שהוא מציב הם הטליבאן ואל-קעידא (פקסטון נמנע מלהגדירם כפשיזם בגלל שלדבריו אין הם קוראים תיגר על הדמוקרטיה בארצם), ואני אוסיף: חמאס, שניחן כמעט בכל המאפיינים המוצגים.
זו כמובן סיבה קטנה להיות מאוכזבים. לעלייתו החדה, כמו גם לנפילתו הדרמטית של הפשיזם, ישנם מאפיינים דמויי בועה. פה גם טבעו המסוכן: הפשיזם האיטלקי והנאצי השליכו עצמם מראש צוק, תוך חיפוש אחר הצלחות משכרות יותר ויותר. אולי הם נידונו להרוס את עצמם במרוץ אחוז אמוק בדרך להגשמת "היחס המיוחד עם ההיסטוריה", לו שאפו ואותו הבטיחו. נוותר על התענוג הזה בימינו.
"האנטומיה של הפשיזם", מאת רוברט פקסטון, הוצאת משכל (ידיעות אחרונות)