אחלה מתנה, מה שקיבלנו ממגזין "טיים" לראש השנה. סיפור שער שמסביר לכל מי שרוצה, וגם לכל מי שלא רוצה, למה הישראלים לא רוצים שלום. Why Israel doesn’t care about peace. פשוט ככה.
הרציונל? הישראלים עושים כסף, הם כמעט לא נפגעו מהמיתון העולמי, שוק הנדל"ן פורח גם כשקאסמים מתעופפים באוויר, ובנוסף לכל, כבר שנתיים וחצי שלא היה פיגוע התאבדות המוני. בקיצור - הכול סבבה, והשלום ממש לא נמצא אצלנו בסדר העדיפויות.
כך שאם חשבתם שאתם מתבאסים נוכח המצב הבלתי-פתיר עם הפלסטינים, אם היה נדמה לכם שכל סיפור המשט לעזה הזיז פה למישהו, או אם פינטזתם שלמישהו כאן אכפת משלומם של חיילי צה"ל ובפרט של גלעד שליט - אתם טועים בענק.
מגזין "טיים" קבע שאנחנו אדישים לחלוטין, צילם 3 בחורים שישבו בחוף הים ועישנו נרגילה, וציטט איזה סוכן נדל"ן עילג שאמר שהוא מוכר דירות גם כשנופלים קסאמים, ולקינוח שרבב ממצאי סקר עלום ש"הוכיח" כי רק 8% מהישראלים רואים בסכסוך עם הפלסטינים בעיה. למה? כי רוב הדאגות הראשונות שהביעו הישראלים באותו סקר היו קשורות למצב החינוך ולביטחון הלאומי.
מפתיע? אז זהו, שלא.
האם מדובר בעוד צעד להסלמת המצב שכולנו כבר מכירים? כנראה שכן. ולמי שעוד לא הבין - כך נראית אנטישמיות במאה ה-21. היא לא גלויה, היא ערמומית ומתוחכמת. היא מסתתרת מאחורי הרצאות אקדמיות שבוחרות להסתמך על מקורות מאוד מסוימים, היא מתחבאת מאחורי סרטים שבוחרים להטיל אור על פן צר אחד ולא על אחרים, והיא מתפתלת בתוך כותרות יומיומיות שבכל פעם מותחות את קו הגבול עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת.
זאת אנטישמיות נורא אינטליגנטית. כל-כך אינטליגנטית - שלפעמים אפילו אותנו היא תופסת ברגע של חוסר ביטחון. רגע, אולי באמת לא אכפת לי?
לנו לא אכפת?
אז תנו לי רגע להזכיר לכם כמה לא אכפת לנו. כל-כך לא אכפת לנו, שאנחנו ממשיכים לגדל את הילדים שלנו על ברכי שירי שלום, ממש מגיל הגן, בעוד שבצד השני ממשיכים לחנך ילדים רכים על שנאה ואלימות עד כדי התאבדות.
כל-כך לא אכפת לנו, שכל ראש ממשלה שכיהן פה בעשור האחרון הניח הצעת שלום מפתה על השולחן הפלסטיני, נדחה - ובמקרה הטוב לא חטפנו עם הדחייה הזאת עוד גל של טרור או קסאמים.
כל-כך לא אכפת לנו, שלפני חודש צעדו רבבות אנשים ברחבי הארץ שקראו לשחרר את גלעד שליט, שלא זוכה לזכויות מינימליות בשבי החמאס כבר יותר מ-4 שנים. כך נראית האדישות שלנו כלפי המצב מול הפלסטינים וכלפי השלום.
הבעיה היא שאנחנו יכולים לדעת האמת עד מחר, אבל בד-בבד, כך נוצרת לאיטה אמת חדשה. זה לא ממש משנה אם אבו-מאזן הוא זה שסירב בתוקף לחדש את שיחות השלום בשנה האחרונה, בעוד שישראל היתה פתוחה להתחיל בכל רגע במשא-ומתן.
זה לא משנה אם ההנהגה של הפלסטינים מורכבת גם מטרוריסטים שמתפקעים מצחוק כשהם שומעים את המילה 'שלום', ושגם בחלומות הוורודים שלו אבו-מאזן יודע שתהיה לו בעיה רצינית לרסן את דרכם הרצחנית אם חס וחלילה עוד יתגבש פה איזה הסכם שלום.
העובדות מפסיקות לשחק תפקיד כשעיתונאי מחליט על תזה, ואחר-כך כבר מוצא את הדרך להוכיח אותה. זוהי הדרך המודרנית, הפוליטיקלי קורקט, להטמיע שקרים - בדיוק באותו האופן שבו לפני מאה שנה האמונה הרווחת באירופה היתה שיהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים כחלק מהמתכון הסודי שלהם למצות. המטרה לא השתנתה, השתנתה רק הדרך.
הדבר המעודד הוא שמאות התגובות בעמוד באינטרנט בו מתפרסם המאמר של מגזין "טיים" מוכיחות שדווקא אכפת לנו מאוד. בדרך-כלל גל התגובות לכתבות כאלה מעורב בדעות לכאן ולכאן, אבל התגובות במקרה הזה הן חד-משמעיות: מגזין "טיים" עשה עבודה עיתונאית רשלנית, שלא לומר גזענית.
מבט אל עצמנו
אבל בואו נעצור רגע מלשנוא את ה"טיים", שכמובן מגיע לו שהתפוצה שלו צונחת בשנים האחרונות, ונסתכל על עצמנו. במה אנחנו חוטאים בעניין הזה?
הרי ברור שאולי פרט לקומץ קיצוניים, כל הישראלים רוצים שלום. אבל החטא שלנו הוא שאנחנו לא מספיק מתקשרים את זה. לא אומרים. זה קצת דומה למה שקורה בין בני-זוג שמפסיקים להגיד אחד לשני שהם אוהבים. הם מאמינים שהכול בסדר ושהעובדות ברורות וידועות, אבל כשיום אחד קם אחד מהם ועוזב כי הוא חש שהאהבה נגמרה - אף אחד לא באמת מתפלא.
כך גם אצלנו: ישראל רוצה שלום, אבל היא כל-כך עסוקה בתגובות דפנסיביות - שהיא שוכחת שזה משהו שצריך להגיד אותו כל יום. זה מתחיל בראש הממשלה ובשרים שלנו, שבכל הזדמנות צריכים להשחיל את ההצהרה הלכאורה בנאלית שישראל רוצה שלום, וזה ממשיך בכל אחד מאיתנו. בשיחות, בתגובות על פרסומים באינטרנט, וגם בעמוד הפייסבוק האישי שלנו.
זה אולי נשמע קצת מייגע לומר את מה שנראה לנו כל-כך מובן מאליו, אבל זה חשוב להגיד את זה כל הזמן. למה? במיוחד בגלל שזה אמיתי.
* לכתבה בטיים