ז'אן בודריאר, פילוסוף וסוציולוג צרפתי, הוציא לאור לפני קרוב ל-30 שנה את הספר "סימולקרות וסימולציה". הספר לא קל לקריאה ואנו מודים שצלחנו בקושי רב קטעים נרחבים ממנו. אלא שהמסר של בודריאר מאיר עיניים, רלבנטי מתמיד וראוי לבחון אותו דרך כל המערכות שמשפיעות על כל אחד מאיתנו - הפוליטית, המשפטית, הכלכלית, התרבותית והאינטימית.
סימולציה משמעה התחזות, הופעה של משהו כממשי מתוך כוונה להטעות, לתעתע, לבלבל, להוליך שולל וליצור אשליה. סימולקרה (מקור לטיני), המוטיב המוביל בספרו של בודריאר, היא דימוי, מראית עין, ישות פנטסטית שניחנה במראה של משהו או מישהו שנדמה כישנו.
בודריאר טוען כי סימולקרה היא סימולציה שאיבדה את המקור שלה. בעידן הפוסט-מודרני הדימויים שכביכול מייצגים את המציאות הפכו למציאות עצמה, ולאו דווקא מפני שהם נאמנים למציאות אלא מפני שהתבטלו ההבדלים ביניהם. זה עידן שבו אבדה היכולת שלנו להבדיל בין הממשות והמציאות לבין הדימויים והייצוג שלהן.
בודריאר מקדיש פרק שלם לתקשורת תחת הכותרת "קריסת המובן במדיה". אין עוד תקשורת במובן המילולי של המילה, טוען בודריאר, כלומר גוף המתווך בין מציאות למציאות, בין מצב ממשי למשנהו.
הוא משתמש בביטויים קיצוניים כמו "תוכן רפאים" או "חלום בהקיץ של התקשורת", הוא כותב שהתקשורת מתפקדת כמו פיתיון, שאליו נמשכים המיתוסים. אנו מניחים שלא מעט קוראים מזדהים עם ההשקפה הזו: ככל שאנחנו מותקפים ביותר ויותר מידע, הוא הופך לפחות ופחות מובן.
מה הסימולקרות הכלכליות של ישראל? ברוח בודריאר החלטנו להעלות על הכתב, ערב החג, כמה מהסימולקרות האלה, האין-מציאות שהפכה למציאות בפועל.
"ישראל היא מדינה מושחתת ורקובה שקרובה לאבד את עצמה לדעת"
זו הרי אמת מוחלטת, הלא כן? מי שמנסה לטעון אחרת הופך מיד למושחת ורקוב בעצמו, למי שבוגד בערכים החוקתיים והדמוקרטיים של המדינה ולא חשוב אם הרוב המוחלט באמת ובתמים מעוניין במדינה יותר איכותית ונקייה ציבורית ובעלת ערכים ברורים של טוהר מידות.
האם מדינת ישראל אכן מושחתת? אנו מעדיפים שמאיר גלבוע, לשעבר יועצו הבכיר של מבקר המדינה לענייני שחיתות ציבורית, יספק את התשובה: "לא, ישראל אינה מושחתת, אבל חלק ניכר מעובדי ונבחרי הציבור שבה הם מושחתים", אמר בעבר גלבוע, מי שנחשב לסמן הימני במאבק בשחיתות. "אנחנו בעיקר מדינה של קומבינות ושל עיגולי פינות, זו השחיתות האפורה..."
איש אינו טוען שהכול פה דבש, שאנחנו חיים בעולם נפלא שכולו רק טוב מטוב. צריך כמובן להיות אופטימיסט חסר תקנה כדי לטעון שאין בעיות ואין צורך בשינויים ובשיפורים. מובן שיש בעיות, מובן שצריך לפעול, מובן שצריך לשנות, מובן שצריך לשפר, לחפש פתרונות, לשאוף למצוינות, לחדשנות וליתר תחרותיות. אבל מכאן ועד הפרחת קלישאות וסיסמאות, דיבורים על אובדן דרך ואובדן הדמוקרטיה ויצירת דה-מורליזציה, הדרך ארוכה מאוד. החלוקה הפשטנית לטובים ולרעים, לצדיקים ולמושחתים, לבני אור ולבני חושך היא מגוחכת. יש בעיות? בבקשה, תפסיקו ללהג, תתחילו לפעול.
גלבוע היטיב להגדיר את הבעיה: יותר משאנחנו מושחתים, אנחנו מעגלים פינות, קומבינטורים. אבל מי יצר את תרבות הקומבינה והפרוטקציה ואת תרבות המאכערים לדורותיה? זו המדינה, על חסמיה הביורוקרטיים, על הפקקים שמשגעים כל אזרח, בין שהוא האזרח "הפשוט" או איש העסקים.
אכן, צריך להילחם בשחיתות בכל העוצמה, במיטב הכוחות, אבל לפני שיוצאים למלחמה הזו חייבים להבין מה הבעיה, והבעיה היא מבנית: החלטות שנתקעות ו/או מתקבלות ו/או משתנות בצורה לא הגיונית. המדינה לא יכולה, מצד אחד, להמציא את מקצוע המאכער ולאפשר לו להסתובב במסדרונות מינהל מקרקעי ישראל, מס הכנסה או כל משרד ממשלתי אחר, ומאוחר יותר לבכות את פרשות השוחד והשחיתות. החלטות מהירות והגיוניות יותר של הגופים הממשלתיים ינקו את השחיתות הרבה יותר מכל מלחמה אחרת.
"הרפורמות והתוכניות הממשלתיות הן לטובת הציבור, לטובת הצרכן"
איך אפשר שלא להתאהב בקלישאה הזו? ובאמת, אם בדרך גם "דופקים" את הרעים, כלומר את הבנקים, את הטייקונים ואת כל האנשים הגדולים הללו שחרגו מהגבולות שלהם, זו לבטח האמת לאמיתה. ובכן, הציבור והצרכנים כבר מבינים, למשל, שרפורמות לא בהכרח משפרות את מצבם, ולעתים נולדות רק ממיתוסים ומדימויים.
רפורמת בכר, שכבר יצא לנו מהאף לכתוב עליה, "דפקה" כביכול את הבנקים אבל "דפקה" עוד יותר את הצרכן. הרפורמות בנדל"ן שמשווקות לנו על-ידי האוצר ומשרד ראש הממשלה (בנוגע למינהל מקרקעי ישראל) אמורות להוריד את מחירי הדירות ולשפר את הטיפול של המינהל באזרח. האמנם? אלו המיתוסים, אבל המציאות הרבה יותר מורכבת ושונה.
כל המאמצים של נגיד בנק ישראל סטנלי פישר ושל שר השיכון אריאל אטיאס לרסן את עליית המחירים ישפיעו בשוליים, משום שהבעיה המרכזית של ענף הנדל"ן בישראל ושל מחירי הדירות הגבוהים, היא הריכוזיות הבלתי נתפסת של המדינה בקרקעות באמצעות מינהל מקרקעי ישראל. המדינה היא מונופול קרקעות (כ-93%) מדהים שמשתמש בכוחו לרעה והופך לפקטור המרכזי במחירי הדירות הגבוהים. הדרך היחידה להיטיב עם הצרכן היא לפרק את המונופול הזה ולהנגיש את מכרזי הקרקעות גם לציבור עצמו. כל עוד עשרות פקידים ימשיכו לשלוט על ויסות הקרקעות בישראל, אפשר רק לחלום על היצע גדול יותר של דירות ומחירים נמוכים יותר באופן משמעותי.
"הטייקונים שודדים את אוצרות הטבע של המדינה ולכן צריך להעלות את תמלוגי הגז, כמובן לטובת הציבור השדוד והעשוק"
מה לא ברור ואמיתי פה? ברור מאוד: באו הברונים, צללו למעמקי הים, מצאו את הגז "שלנו" וברוב חוצפתם הם גם לוקחים לעצמם את הרווח "שלנו". ובכן, הדיון הלגיטימי בהעלאת תמלוגי הגז מפספס שתי נקודות מרכזיות: לולא נובל אנרג'י, החברה האמריקנית ושותפתה של קבוצת דלק, ספק אם היה מתקיים כזה דיון רעשני. ספק אם היו מדברים פה על תגליות גז ענקיות שאמורות לשנות את משק האנרגיה בפרט ואת המשק הישראלי בכלל. לולא ההתעקשות של נובל להישאר בארץ ולקדוח במעמקי הים, איש בכלל לא היה מעז לדבר על אוצרות טבעיים ועל שוד.
אפשר לחשוב שאוצרות הטבע הללו היו גלויים לעין כול, והגיעו הברונים וחטפו אותם מהמדינה ומהציבור תוך מפגן מזלזל של אחיזת עיניים וגניבת הדעת. נו, באמת. זכותה של המדינה לשנות את כללי המשחק ולהחליט על העלאת התמלוגים מכאן והלאה, אבל להפוך את זה למלחמה של הציבור בשודדים, בפיראטים שהגיעו למצולות הים ומצאו גז בהיקפי ענק מתחת לאפו של הציבור?
אלא שהפספוס האמיתי הוא בהסטת הדיון הציבורי למלחמת דימויים של שוד אוצרות טבע ורעים מול טובים. בסופו של תהליך הרי תימצא פשרה כלשהי, התמלוגים יטפסו בכמה אחוזים בודדים, ושר האוצר שטייניץ יציג את עצמו כמי שהצליח לכופף את הבחורים הגדולים והרעים שניסו להרוויח על גבו של הציבור.
כל העניין יישכח כלא היה, מפני שהדיון האמיתי כנראה לעולם לא יתקיים: מה עושים עם תקבולי המסים והתמלוגים מגילויי הגז ואיך הם מנותבים, באמת (לא בדימוי), היישר לרווחת הציבור? האם הם יסתמו עוד חורים בתקציב או ישמשו, בין היתר, לתמרונים ולתחמונים של דילים פוליטיים? האם תוקם קרן מיוחדת (כמו בנורבגיה) שתקלוט את הכספים הללו ותפנה אותם למטרות מוגדרות מאוד, אך ורק לטובת הציבור, אם זה בתמיכה מאסיבית באוכלוסיות החלשות ובהבטחת פנסיה מכובדת לנזקקים ואם זה בתמיכה בתשתית החינוכית, במיוחד בפריפריות? אם דיון כזה לא יתקיים, הרי עוד אחוז או שניים, חמישה או עשרה של העלאת תמלוגים יהיו בסך הכול קצף (כסף) על-פני המים.
"הקטר הישראלי, ענף ההיי-טק, מנוע הצמיחה הבולט של המדינה עד עתה, מאבד גובה, מאבד חדשנות, מאבד יזמים, מאבד מקורות"
האם התיאור הזה נאמן למציאות או סוג של סימולקרה? אנחנו נוטים לחשוב שהדברים לא רעים כפי שהם מצטיירים, שיש לא מעט הגזמה בתיאור האובדני של תעשיית ההיי-טק הישראלית, אבל אנחנו מזמינים את הקוראים להרהר בזה במהלך החג ולפתח לאחריו, גם באמצעות "גלובס", דיון בנושא שיהיה חף מסיסמאות וקלישאות.
ועד אז, בואו נשכח מכל הסימולקרות, הסיסמאות והקלישאות: ישראל עשתה קפיצה ענקית תוך זמן קצר יחסית, מכלום למדינה חדשנית יחסית, עם התפתחות יפה בתמ"ג לנפש שממוקם מהמרכז ומעלה בדירוג העולמי. יש לא מעט קלקולים, יש לא מעט עוד מה לשפר, הן בתחום השחיתות והן בתחום איכות ניהול המדינה. דבר אחד אסור שיקרה: ההתמכרות האובססיבית לקולות הנהי והבכי של נביאי הזעם המבשרים על אובדנה של מדינת ישראל.
