אין ספק שהכומר התימהוני מפלורידה, טרי ג'ונס, עשה את יום הזיכרון התשיעי של אירועי ה-11 בספטמבר זכיר במיוחד. אין כמו סערה תקשורתית טובה בנושא אקטואלי כדי לקדם מסר שאתה רוצה להעביר.
הבלוגרים הביקורתיים במדיה האמריקנית השתוממו אתמול: עד כמה יכולה התקשורת להיות מובלת ועיוורת, שאפילו מי שנחשב מנהיג כת אזוטרית בפלורידה יכול לסחוף אחריו כותרות בכל העולם?
אז זהו, שכך בדיוק זה עובד. טרי ג'ונס הוא אולי כומר הזוי ושולי, אבל כולנו יכולים ללמוד ממנו דבר או שניים לגבי יצירת באזז. החשוב שבהם הוא לאו דווקא איך ליצור רייטינג סביב מלחמות דת, אלא איך להעביר מסר שהוא בסופו של דבר חיובי.
זה מתחיל באקסיומה שג'ונס הציג: האם חוקי לשרוף קוראן? כן. האם זה הדבר הנכון לעשות? לא. האם זה חוקי להקים מסגד ליד חורבות גראונד זירו? כן. האם זה הדבר הנכון לעשות? יותר מ-70% מהאמריקאים חושבים שממש לא.
ומכאן כבר התקצרה הדרך לאיום שלו, שפורסם בהרחבה בכל העולם - אם הם יקימו, אז הוא ישרוף. בדרך הוא חזר בו, פיזר הצהרות-שווא שהיזמים מאחורי הקמת המסגד אמרו לו שהם חזרו בהם, ועשה עוד כל מני דברים כדי להשאיר את הסיפור המתגלגל באוויר. אבל בסוף, אחרי שבאפגניסטן כבר התפתחו הפגנות אלימות, הוא יצא אתמול בהצהרה רשמית באחת מתוכניות הבוקר, לפיה החליט לחזור בו.
עם כל זאת, קשה שלא להודות שבדבריו של ג'ונס, שאולי נחשב למופרע ותימהוני, יש לוגיקה צרופה. תכל'ס, הוא הצליח להעביר את המסר שהעובדה שמשהו הוא חוקי - ממש לא אומרת שצריך לעשות אותו.
פייסל עבדול ראוף, איש דת מוסלמי-אמריקני שעומד מאחורי הקמת המרכז הקהילתי המוסלמי שני רחובות מגראונד זירו, בנה לעצמו במשך שנים תדמית של אדם מתון שעמל על קירוב לבבות. בסיכומו של דבר - האם שווה לו לעורר את כל הוויכוח הזה ולהצית בעולם גל שנאה חדש כלפי האסלאם - רק בגלל שמה שהוא עושה הוא חוקי, וזו זכותו לעשות את זה?
הסערה הזאת קצת מזכירה את מה שקורה אצלנו, ותודו שיש משהו ממש נחמד בזה שמתנהל ויכוח סוער בנוגע לחופש הביטוי וחופש הדת שמגיע לקיצוניות אלימה, ולשם שינוי זה לא קורה כאן.
אבל גם אצלנו, כמעט כל יום - כל קבוצה מוצאת לנכון להביע את דעתה, בדרך חוקית ומותרת, וכמובן פרובוקטיבית וקיצונית - כי אחרת לא יהיה לזה רייטינג. הכול, כמובן, תחת השמיכה המקסימה והחמה של חופש הביטוי וחופש הדת, רק שכולם שוכחים שהעובדה שמשהו מותר אינה הופכת את הביצוע שלו למעשה חכם. קיצוניות אחת תמיד תגרור מולה קיצוניות שנייה. נדיר שמעשה קיצוני פשוט נשאר תלוי כך באוויר, ללא תגובה.
יותר מזה: כשמתחילים להיכנס לכל תגובות הנגד, והתגובות החוזרות לתגובות הנגד, העניינים יכולים להתדרדר במהירות. באפגניסטן, למשל, המפגינים לא היססו לרגע לפני ששרפו את דגל ארצות-הברית, כמחאה נגד הכומר האמריקני שאיים לשרוף ספרי קוראן. ברור שכל מילה על סטנדרטים כפולים, הקדמת תרופה למכה או "לי מותר מה שלך אסור ואל תשאל למה", מיותרת.
בעיניי, הרעיון ששורפים משהו שהוא בעל ערך רגשי עבור מישהו אחר הוא בלתי נסבל. זה כולל ספרים, ודאי שזה כולל ספרי קודש, וזה כולל גם דגלים. זה אולי מותר, אבל יש בזה משהו אלים ואפילו מפחיד.
כך שאין ספק שהכומר ג'ונס העביר מסר חזק דווקא בגלל שבסוף הוא ירד משריפת הקוראן. למה? בדיוק בגלל הלוגיקה שהובילה אותו לשם: זה מותר, הוא יכול היה לעשות את זה, הוא קיבל את כל הבאזז התקשורתי, אבל בסוף הוא עשה את המעשה החכם והעדיף שלא.
האם לא עדיף שגם פייסל עבדול ראוף יעשה את המעשה החכם, ולא את המותר? אם באמת חשוב לו כל הנושא של קירוב לבבות, כדאי שיחשוב שוב לפני שהוא מתקדם עם תוכניותיו להקים מסגד ליד גראונד זירו, על אפם ועל חמתם של מרבית האמריקנים, למרות שהן חוקיות.