פעם בשנה, בערב יום הכיפורים, מגיע הרגע שבו צריך לבקש סליחה. אחרי שנה של נסיקת מחירים, חזרנו אל גיבוריה, מחולליה ומתנגדיה של הסערה הגדולה בשוק המגורים המקומי וחילצנו מהם לא מעט סיבות לעמוד ולבקש סליחה מהציבור.
הסטטיסטיקאים
על כך שהם לא מודים מראש, כבר בפסקה הראשונה של כל מחקר, שסטטיסטיקה היא מקצוע נחמד וחשוב, אבל לא תמיד היא מספרת את הסיפור הרלוונטי; על כך שדירה שנמכרת בשקל בתל אביב (העברה בין בני זוג, מסירה בין בני משפחה וכדומה) ודירה שנמכרת במיליון שקל הופכות לכותרת "חצי מיליון שקל לדירה ממוצעת בתל אביב"; על כך שדירה שנמכרת ב-100 מיליון שקל על הים בתל אביב ודירה שנמכרת במיליון שקל בשכונת התקווה הופכות לכותרת "למעלה מ-50 מיליון שקל לדירה ממוצעת בתל אביב".
ולא פחות חשוב: שתי דירות באותו גודל, באותו בניין, יכולות להימכר בפער של עשרות אחוזים, בלי קשר למסקנה על עלייה או ירידה במחירים - רק בגלל הבדלים של קומה/ יש או אין מעלית/ מצב הדירה/ עורפית או חזיתית/ נוף ועוד.
קובעי המדיניות ומקבלי ההחלטות
על הקושי שלהם להודות בכך שהמפתחות לשינוי לא לגמרי בידיהם; על עשרות שנים של חידלון בשיווק קרקעות, במדיניות תכנון ראויה ובפשרה אמיצה מול החקלאים; על ריבית נמוכה מדי, גם אם בלית ברירה, שהזרימה משקיעים ודחפה בשנתיים האחרונות את עקומת הביקוש הרחק מיכולתם של ההמונים; על העובדה שיש הרבה יותר מדי אבות שבוחשים בענף הנדל"ן המקומי - משרד השיכון, משרד הפנים, משרד המשפטים, מינהל מקרקעי ישראל, משרד התשתיות, משרד התחבורה, המשרד להגנת הסביבה, משרד האוצר ובטח שכחנו עוד כמה; ובעיקר על הקושי לקבל החלטות שיסירו את עננת האי-ודאות מיותר מדי נושאים אקוטיים - האם באמת רוצים רכבת קלה בתל אביב; תכנון במרכז הארץ; דירות קטנות או גדולות; האם אנחנו מאשרים בקריצת עין חלוקת דירות ובנייני תעשייה שהופכים ללופטים, האם יחזרו המענקים לפריפריה ועוד.
הטוקבקיסטים
על התעלמות מסורתית ממדדים פשוטים של היצע מול ביקוש; על כך שתמיד מתברר שהגלגל הרעוע במכונה הוא זה שעושה הכי הרבה רעש; על כך שלרובם כנראה אין דירה משלהם, במין מעגל של ביצה ותרנגולת שהפך את מדורת שבט הטוקבקיסטים לכזו שמאופיינת בלא מעט חכמולוגים מתוסכלים, וכבר שנים שהם משכנעים - את עצמם ואת הקוראים - שרק נחכה עוד טיפה ויגיע הגל הגדול של ירידות המחירים (בגלל האיראנים, בגלל החמאס, בגלל מחיר דירה אלטרנטיבית בפלורידה, בגלל קבוצות הרכישה ועוד עוד); ובנימה אישית - על החיפוש המתמיד אחר מניעים נסתרים בכל טור, בשעה שניסינו לעזור ולהדריך.
היזמים
על יותר מדי שנים של חיפוש מציאות בערבות רומניה וקייב, שהסיטו את כושר הייצור ואת האנרגיות (ואת ההיצע) משוק יציב עם ביקושים קשיחים כמו ישראל; על כך שלא פעם הם בנו את הפנטזיות בחו"ל עם הכסף שלנו - במימון זול שהיה כנראה היתרון היחסי הכמעט יחיד שלהם שם בניכר - מה שאומר שגורלם למעשה כבר נחרץ ובמועד התשלום נאבד חברות עם ניסיון וידע נדל"ני; על השתלחות יתר בקבוצות הרכישה - תופעה שללא ספק התנפחה יותר מדי, אבל כדאי שתישאר ותציע, במינונים נכונים וצנועים בהרבה, אלטרנטיבה מעט זולה יותר ומעט מסוכנת יותר מזו שמציעים היזמים הקלאסיים. ואגב, התופעה גם הצילה לא מעט יזמים, כשנקנו מהם קרקעות ושוחרר מצווארם חבל הנושים.
העיתונאים
על כך שהזהרנו פה ושם, גם לפני שנה ושנתיים, שהמחירים גבוהים מדי בהתחשב בכוח הקנייה ובמשכורות של הישראלים - כדי לראות אותם ממשיכים לברוח בעוד עשרות אחוזים; על החיבה לעסקאות נוצצות ויקרות מבלי להבהיר מספיק שבינן לבין שוק הנדל"ן אין באמת כלום; על ההטיה הבלתי נמנעת לקולם של בעלי אינטרסים - קבלנים/ שמאים/ עו"ד ועוד - אלה שהכי קרובים לאוזנם של העיתונאים ושתמיד ירצו לומר שמחר יהיה יותר יקר (כדי שנקנה מהם היום).