א. יום כיפור. תמיד אזכור את הפעם הראשונה שבה הפרתי את האיסור ואכלתי. האמת היא ששתיתי. מים מהברז שתיתי, והם היו מתוקים יותר מכל נקטר שיכול להציע לי כל אל, קיים או לא. אין טעם כטעמה של כפירה. אני עדיין יכול לחוש את הדרך שעשו אותם מים לא קדושים, מהברז אל חלל הפה, ממלאים אותו חיים ורעננות, וממנו במורד הגרון, מתפזרים ונטמעים בתוך הגוף הנטען מחדש.
בן כמה הייתי? מי זוכר. צעיר מדי, אבל מבוגר מספיק. יחד עם המים נספגה בגופי הידיעה שאין אף אלוהים שיעניש אף בן אדם על שלוק מים מהברז ביום כיפור, או על כל דבר אחר לצורך העניין. זה היה רגע אמיתי של חשבון-נפש.
אני שמח שהפעם הראשונה שלי היתה עם מים מהברז, כי מים וברז יש בכל מקום כמעט, ככה שמדובר בזיכרון שליף ומוכן לשימוש חוזר בכל יום כיפור. למרות זאת, נכון מה שאומרים הזקנים: את הפעם הראשונה שלך אתה יכול לעשות רק פעם אחת.
באמת שאין לי שום כוונה להשפיע על מאן דהו, אבל הידיעה שגם ביום כיפור הזה, איפה שהוא לא רחוק מכאן, יפתח ילד אחר את הברז, יכפור וישתה - לא יודע מה אתכם, אבל אותי הידיעה הזו מעודדת.
נותר רק לאחל צום קל לצמים וגמר חתימה טובה למאמינים.
ב. יום כיפור. מנהג ישראל הוא לבקש סליחה מאנשים שמא פגעת בהם. לדעתי לא פגעתי בהרבה אנשים השנה, אבל אם לשפוט לפי התגובות, הרי שיש קבוצה לא קטנה של אנשים שאכן נפגעה מדברים שכתבתי לפני כ-3 שבועות.
זה היה במסגרת טור פסטורלי על הטיולים שאני מקיים עם הילדים על האופניים. בין שאר הדברים כתבתי כך: "אני לא מבטיח להם שום מדינה, אבל אני מלמד אותם שכל מי שיש לו ג'יפ, בטח האמר, הוא חרא של בן אדם, כי הכלי עושה את האדם, וכלי שיש בו ממד כל-כך חשוב של חוסר התחשבות הוא כלי לא מוסרי".
מילים קשות.
ג. אנשים שיש להם ג'יפים נפגעו מהדברים. הם מחו נמרצות על ההגדרה. יש לי גם חברים טובים שיש להם ג'יפים, גם הם לא אהבו את זה. למה אתה מכליל, הם אמרו. רבים מהם טענו שבסך-הכול אני מקנא במי שיש לו. נו, בסדר.
היו כאלה שהזמינו אותי לבוא איתם לטיולי ג'יפים, לראות שהם אנשים טובים, מלח הארץ, אוהבי טיולים וטבע. היו כאלה שציינו את העובדה - הו, רפלקס ישראלי ייחודי! - שהרבה אנשים עם ג'יפים שירתו בצבא. רובם בקרבי. חלקם אפילו בסיירות. אני אומר לכם, כמה מהמכתבים שקיבלתי ממש שברו לי את הלב.
היו שטענו שהם צריכים את הג'יפ לעבודה. אחרים טענו שקנו ג'יפ רק בשביל הבטיחות של הילדים. היו כמה, כנים יותר, שפשוט תמיד רצו ג'יפ. היו מעט מדי אנשים שפנו אל הצד הלוגי-פילוסופי שלי וטענו שהכלי לא עושה את האדם, כפי שטענתי. הם אמרו שסיגר הוא רק סיגר, וג'יפ הוא רק ג'יפ.
ד. רק יחידים העזו לטעון נגד חוסר המוסריות של הכלי, ואמרו שלכלי אין מערכת ערכים. טענה מוזרה, אנכרוניסטית. אבל את אלה הכי אהבתי כי הם נתנו לי הזדמנות להעביר נקודה חשובה: לכל כלי יש מערכת ערכים. היא שיקוף של מערכת הערכים של האנשים שיצרו אותו.
הדוגמאות של הפטיש שיכול לדפוק מסמר אבל גם לפצפץ גולגולת והאקדח שיכול להרוג אבל גם להציל ממוות רק מוכיחות את זה: נכון שכל דבר יכול הרבה דברים. אקדח יכול לדפוק מסמר. אבל מערכת הערכים של זה שיצר את הפטיש הייתה לבנות משהו, ומערכת הערכים של זה שיצר את האקדח הייתה להרוג מישהו.
בראש מערכת הערכים של אלה שיצרו את הג'יפ עמד הערך הדי בזוי: ערך העוצמה. לבנות משהו שאי-אפשר לעצור אותו, משהו גדול וחזק, משהו שלא מתעסקים איתו. משהו שיכול לגבור על הטבע בעצמו: אדמה משובשת, סלעים חדים, עצים, חיות קטנות, חול ים.
זה כלי שנועד לדרוס. המהות שלו, במילה אחת, היא עימות. על מנת להגשים את עצמו ואת מערכת הערכים של זה שיצר אותו מחויב הג'יפ לדבר אחד בלבד: שבמקרה של עימות הצד השני ייפגע יותר.
זה, חברות וחברים, מה שאומר להיות נהג ג'יפ. מערכת הערכים שלכם שספגתם מהבית וכל אהבת הארץ והשירות הצבאי וכל הדרעק הזה פשוט נרמסים תחת הגלגלים העבים. אין להם סיכוי.
זה השתיק אותם.
אם הגעתם עד הנה בטח הבנתם שאין לי שום כוונה לבקש סליחה מאנשים עם ג'יפים. כי אם אתם באמת לא חייבים את זה לעבודה, ג'יפים זה דבר מבחיל. והכי גרועים הם כמובן ההאמרים ובעליהם. קריקטורות מעוותות של עוצמה מזויפת. לאלה לא יהיו תקומה וגאולה.
ה. אחד הדברים המעניינים היה שכולם, בלי יוצא מהכלל, חזרו ושאלו כמו תוכים: למה אתה מכליל, למה להכליל, מה זה ההכללות האלה.
אז אולי באמת נחתוך ישר אל התשובה. ראשית, אני מודה: מכליל אני. אני שונא ג'יפים. זה לא רק בגלל הטיעונים התיאורטיים שהעליתי בסעיף הקודם. מדובר בשנאה ובהכללה שנרכשו במשך שנים כנהג, כהולך רגל, כרוכב על אופניים, כטייל בטבע וכטיפוס עירוני, כהורה וכבן אדם. שנים של כמעט תאונות, מדרכות חסומות, שמורות טבע הרוסות, זיהום אוויר מוגבר - מה שתרצו.
רק לפני כמה ימים נסעתי עם הילדה על האופניים, עברנו בירוק בשדרות נורדאו פינת בן-יהודה, וכמעט דרס אותנו לנדרובר שלא טרח להסתכל. זה קורה כל הזמן. כשיש לך ג'יפ אתה לא צריך לטרוח ולהסתכל. שאחרים יטרחו ויסתכלו. ותאמינו לי שהסתכלתי. הוא פשוט בא מהר מדי. אז כן, אני מכליל, ובצדק אני מכליל.
ו. אבל זו לא השאלה הנכונה. השאלה הנכונה, ואני מבקש את הריכוז של כל מי שיש לו ג'יפ, היא: למה את או אתה כל-כך לא מוכנים להיות מוכללים כ"בעלי ג'יפים"?
בלבכם אתם יודעים את התשובה. אתם לא רוצים שיגדירו אתכם כבעלי ג'יפים, כי גם אתם יודעים שמדובר במשהו שלא נעים להיות מוכלל בו (ראו סעיף ד').
אולי זה מסביר למה כל-כך הרבה מהאנשים שיש להם ג'יפים מסתובבים בחבורות של אנשים שיש להם ג'יפים. כך קל יותר לשאת את הנטל. אבל לדאבוננו אנחנו יודעים מה קורה בחבורה: הרבה פעמים רגשות האשם המוסווים של היחיד מתעלים את עצמם למעשי אלימות קבוצתיים. תראו אותם אונסים את חופי הים, זה מספיק.
יום כיפור. בגלל מורא היום שהוא נורא ואיום וכל זה, אני אמור להודות שגם אני יודע שלא כל מי שיש לו ג'יפ הוא באמת חרא של בן אדם. כאמור, חלק מחבריי הטובים וכל זה. אני גם לא בתול או מתחסד. נסעתי בג'יפים ונהגתי בהם. זה כיף משהו לא נורמלי, אודה בפה מלא. אין כמו העוצמה הכובשת, אין כמו לרכוב על הנמר, גבוה יותר וחזק יותר מכל מה שבסביבה, כולל אותך, הנהג.
ברוח החג אני אמור אולי בכל זאת לבקש סליחה, שמא פגעתי בכמה מאותם ג'יפאים, שהם למעשה אנשים נהדרים, מלח הארץ וזה. אבל לא. לא אעשה זאת. כמה תפוחים טובים לא ישנו את העובדה שהשק רקוב, מרושע ולא מוסרי.
ז. יום כיפור. מהימים האהובים עליי בשנה. גם בגלל העובדה שאין בו ג'יפים ורכבים אחרים על הכביש.
אשר לי, אני לא צריך הרבה ביום כיפור. אף פעם לא הייתי מאלה שמרוקנים את ספריות הווידיאו, מכינים ארוחות שחיתות או רוכבים על סוס מול בית-הכנסת כשיום כיפור חל בשבת, כמו אחד מאבותיי הרוחניים האהובים אלישע בן-אבויה.
אני לא כזה. לי מספיקים שקט ומי ברז.
הרהור
עם המים נספגה בי הידיעה שאין אף אלוהים שיעניש אף בן אדם על שלוק מים ביום כיפור. זה היה רגע אמיתי של חשבון-נפש.
g@globes.co.il