2015. זו השנה שבה על-פי ההערכות מתכוון הבעלים, המו"ל והיו"ר של ה"ניו יורק-טיימס", ארתור סולצברגר, להפסיק להוציא מהדורה מודפסת של העיתון שבבעלותו.
כשהוא נשאל על כך בשבוע שעבר, סולצברגר סירב להתחייב על תאריך, אבל הודה כי בעתיד תופסק הפצת ה"ניו-יורק טיימס" בגירסתו המודפסת.
אני חושב על כך בזמן שאני רוכב על הקטנוע ששאלתי מאחד ממחלקי העיתונים של "גלובס", בדרכי לעוד לקוח מרוצה. הפעם האחרונה שבה החזקתי בקטנוע מסוג זה היתה בימיי כסטודנט. זה הזמן שבו התחלתי את דרכי העיתונאית כמגיה בעיתון הכלכלי "מבט", שלא שרד בינתיים, שהיתה עבורי הדרך הטובה ביותר להתפרנס באותם ימים. בהמשך עברתי לכתיבה ולעריכה - ומצאתי את מקומי ב"גלובס", שהוקם באותה תקופה כעיתון ערב כלכלי.
התחום הכלכלי בישראל היה אז, בשנת 1983, מצומצם בהיקפו באופן יחסי ונשלט ברובו על-ידי הממשלה וחברת העובדים של ההסתדרות. גם התקשורת הכלכלית היתה מצומצמת.
כשעיתון "גלובס" היה מגיע למנוי בשעות הערב, זו היתה הפעם הראשונה שבה הוא נפגש עם החדשות וההתרחשויות הכלכליות של אותו יום. זה היה עולם בלי אינטרנט, עם חדשות כלכליות שבקושי הגיעו לרדיו ולטלוויזיה, וכמעט כל ידיעה בעיתון היתה חדשה בלעדית לקורא אותה.
חדשות לערבים
הקטנוע מוביל אותי בשעת השקיעה, שריד לשעון הקיץ שעדיין לא הוחלף, ואני זורק את השקית עם העיתון מעבר לשערים של הבתים הפרטיים באזור שבו אני מחלק. השכונה עתירה בתושבים שעליהם נכתב מדי פעם ב"גלובס". הנה העיתון נוחת על מפתנו של ד', בדיוק היום נכתבה כתבה ביקורתית על עסקיו. אני ממהר להשליך את השקית ולהסתלק, לפני שיזהה את השליח ואולי גם יספיק לקרוא את הכותרת.
אז איך ניתן לרגש את המנויים? האם הם פותחים את העיתון באותה סקרנות כפי שעשו לפני עידן האינטרנט? אני בספק. רובם נחשפו לחלק גדול מהמידע כבר קודם. עכשיו צריכים לספק להם מידע חדש או הרחבה והעמקה של המידע הקיים. ערך מוסף, קוראים לזה. הכול כדי לגרום למנוי להמשיך לצרוך את מוצר הנייר בעולם הדיגיטלי.
משחקים בכל המגרשים
המעבר הזה בין הדפוס לאינטרנט, שכולם בטוחים שיתרחש בסוף באופן מוחלט, אבל לאף אחד אין מושג ממש מתי זה יקרה; המעבר הזה גורם לעולם התקשורת לשחק בכל המגרשים במקביל, להיות עולם תוהה ומתלבט, כשברקע צצות חדשות לבקרים פלטפורמות חדשות: פייסבוק, iPad, סלולר, כולם רוצים להעביר את המידע בדרך מהירה וזולה הרבה יותר.
הקטנוע ממשיך בדרכו, מוביל אותי מחצר לחצר, כמעט יודע בעל-פה את כתובות המנויים. עוד מעט הם ייטלו את השקית, ישלפו את העיתון, מחכים לגלות משהו שלא ידעו, או שלא הבינו עד הסוף.
הייתי רוצה להיכנס פנימה לביתו של המנוי, להציץ מעבר לכתפו בזמן שהוא קורא את העיתון, לראות על מה מדלג במהירות והיכן הוא מתעכב. להסתכל על הבעות פניו. האם הוא מסתקרן? מתרגז? הצליח להפיק תועלת? אולי אפילו רשם משהו בשולי הדף, או סימן לעצמו תזכורת בבלקברי.
מוצר הנייר יילחם בדקות הקרובות על תשומת-לבו של הקורא במאבק מול הטלוויזיה שברקע, האינטרנט במחשב שבוודאי יותר מעודכן, ושאר דיירי הבית שגם הם תובעים את מקומם. אם הוא יצליח, כנראה שעשינו בו משהו נכון.
השמש כבר שקעה. אני משאיר לשליח שממנו שאלתי את הקטנוע להשלים את קו החלוקה בעצמו. גם ככה גרמתי לעיכובים.
אם הייתי מחליט להמשיך ולהתמיד בחלוקה גם בערבים הבאים, הייתי גם אני, בסופו של דבר, לומד את הקו בעל-פה. הרבה לפני 2015.
