הוא מגיע כדי לפתוח לנו את השער. "נעים מאוד, עומר", הוא אומר. קומבינציה של קרחת ושפם, מגפיים גבוהים וגופייה כחולה. אני מספיק לשאול את כפיר, חבר-צלם: עומר כמו עומר גולן, שחקן הכדורגל, או עומר כמו עומר שריף, השחקן בלי הכדורגל. כפיר בטוח שהראשון.
ברוכים הבאים לרפת שבמושב השיתופי רגבה אשר בגליל המערבי. כן, אלה מהמטבחים גם ממלאים לכם את המקרר. זאת אומרת, אם אתם שותים חלב של שטראוס. הם עושים את זה באחת מעשר הרפתות הגדולות בארץ, המשותפת גם לקיבוצים הסמוכים שומרת וכברי. יותר מ-700 פרות נחלבות בשלוש משמרות ומספקות את מכסת החלב השנתית שקבעה להן המדינה, 9.4 מיליון ליטר.
את השעה הבאה נעביר על הקרוסלה. לא מה שאתם חושבים. משטח בטון מסתובב שאליו מטפסות הפרות ל-16 דקות התהילה שלהן. פרק זמן שמספיק להן כדי לעבור חיטוי וניגוב של העטינים, חיבור למכונת החליבה, ייצור של כ-15 ליטר חלב, ניתוק אוטומטי מהמכונה, חיטוי אחרון והופ - יוצאים ברוורס עם השלמת הסיבוב של הקרוסלה.
עומר, 9 שנים רפתן ולא הכי ותיק כאן, מספר שבמשמרת הלילה הפרות ממהרות לרדת מהקרוסלה. הן מריחות את התערובת שבילאל המאביס הכין עבורן. במשמרות החליבה של 11:00, שלא לדבר על זו של 19:00, התערובת כבר פחות טרייה ומפתה בהתאם.
זו כבר השעה השנייה של ויסאם ונאסר על הקרוסלה הלילה. צפויות להם עוד 4 כאלו בערך. שניהם משייח' דנון. הגיעו לרפת ב-02:30, הכינו את הפרות לחליבה (גם הפרות נדרשות לתקופת צינון מסתבר), הספיקו לשתות קפה בוץ עם חלב מהמקרר. "למה לא טרי?", אני תוהה בקול רם. "קונים בצרכנייה, טעם של מים, זה לא באמת חלב", הם מחזקים את התהייה שלי. אני נוטה להאמין, מילה של רפתנים.
מעדיף את הרפת באקסל
את ויסאם, אב ל-4, בן 36, הביא האח הצעיר בילאל לרגבה לפני שבע שנים. מאז הוא כאן. 6 משמרות בשבוע. 2 בוקר, 2 צהריים, 2 ערב. "אין תלונות", הוא אומר, "אבל גם אין חגים. מגיעים אפילו כשחולים. גם במלחמה עבדנו". נאסר הוא היחיד ביניהם שצם ברמדאן. הוא הצעיר שבחבורה, בן 22. זה יכול היה להיחשב לו כעבודה מועדפת אם היה חוסך לטיול במזרח, אני חושב לעצמי.
אברמו, מנהל הרפת הוותיק, מגיע. סוף-סוף רואים פה חבר מושב. שואל את עומר "איך הולך" ועוד שאלה שלא הבנתי, ונבלע במשרד. מתייחד שם עם הדו"חות הממוחשבים. הוא כמעט הספיק לעבוד ברפת בעידן של החליבה הידנית. היום הוא מעדיף אותה באקסל.
8308 נמצאת על הקרוסלה רק חצי דקה. היא יודעת כנראה שלא תצליח להתאפק עד הירידה ממנה, ומטילה את מימיה. "זה היה קרוב אליך", אני אומר לעומר. "בדרך-כלל זה עלינו", הוא עונה, ולוקח אותנו לראות איך כל העסק הזה מסתובב.
אז מסתבר שאנחנו בעצם שטים. הקרוסלה אדירת המשקל הזו מונחת על-פני בריכת מים ונעה באמצעות מנוע שני כ"ס. עומר פותח חלון עץ קטן ברצפה וחושף אותו. מנוע בגודל של חצי מטר מריץ לונה פארק שלם לפרות.
אני שואל את עומר איך זה לעשות משמרות לילה. "אם אתה מצליח להתעורר, הכול סבבה", הוא אומר. "דווקא המשמרת שנכנסת לצהריים יותר קשה, בגלל החום". הוא מגיע מהכפר ג'דידה. כפיר טעה. בחור ערבי שרק נראה כמו נלקח מעלון התנועה הקיבוצית בשנותיה היפות.
טענות שכר מרומזות
משהו מהתודעה הסוציאליסטית בכל זאת דבק בו בעומר. ואם היה להם הומור, לקיבוצניקים, אז גם ממנו הוא ספג. "כשהילדים שלו רוצים בשר", הוא מצביע על ויסאם חברו, "לוקחים אותם לראות נקניק במפעל זוגלובק בנהריה".
"אתם דווקא נראים לי חזקים על המנגל", אני אומר לו. "על מה אתה מדבר", הוא יורה חזרה, "השכן שלי עשה על האש - חשבתי שריפה, רצתי עם מים".
השעה שלנו כאן עומדת להסתיים. פרות ממשיכות לעלות על הקרוסלה, אחרות יורדות ממנה. אני מסביר לעומר שבאתי לראות מקום עבודה פעיל בלילה, לקלוט את האווירה, לא בטוח שתהיה לי דרך להכניס לכתבה את טענות השכר המרומזות שלו.
"אתם על הקרוסלה", אני מנחם אותו. "אתם הקיבוצניקים החדשים", אני מנסה לנחם את עצמי.